לא כל כך נעים לראות

אולי בהשפעת הרימייקים לאימתונים היפניים שהציפו את השוק בשנים האחרונות, "סודות נעולים", סרטו החדש של הבמאי איאן סופטלי ("קיי-פאקס" ו"כנפי היונה") הוא עוד מותחן אימה קיצי, שהולך על פסיכולוגיה ולא על ריטוש גופות, ומנסה להפחיד ולא להגעיל. בדומה לחבריו לתת הז'אנר, הוא נכשל.

הסרט מגולל את סיפורה של קרוליין אליס (קייט האדסון בתפקיד לא קופצני לא אופייני), צעירה מצפונית העובדת כאחות סיעודית בהוספיס בניו אורלינס. כאשר היא מואסת ביחס הקר של אנשי ההוספיס למטופלים היא מחליטה לעבור ולעבוד בבית פרטי אי שם באזור הביצות. בג'וב החדש שלה עליה לטפל בבן דוורו (ג'ון הארט), גבר מוכה שבץ שהותיר אותו משותק ואילם, ולהתגורר בביתו המסתורי יחד עם ויולט, אשתו המוזרה (ג'ינה רולנדס).

אט, אט מתברר לקרוליין ולנו הצופים, כי דברים מדאיגים מאוד קורים בבית, כי משהו אינו כשורה ביחסים בין בני הזוג דוורו, וכי פועלים כאן כוחות רבי עוצמה המערבים רוחות רפאים, מאגיה שחורה ושאר ממבו-ג'מבו קריאולי שלא מסכן אותך כל עוד אינך מאמין בקיומו.

השחקנים עושים עבודה לא רעה. קייט האדסון משכנעת ולא מעצבנת, ג'ינה רולנדס (היפה והאלגנטית בדרך כלל) אכן נדמית כטעות ליהוק אך עדיין מלחיצה וג'ון הארט, בתפקיד האילם, סיים בהצלחה את קורס ה"מבוא לפנטומימה מאיימת ע"ש מקס שרק" ומעביר את תחושת הפחד בעיניו.

סרטי האימה היפניים שמים דגש רב על אווירה מצמררת, אפקט המושג בחלקו הנכבד מהעיצוב. ובכל הנוגע למראה שלו, "סודות נעולים" מספק את הסחורה. הצילום קודר ויפה, בית האחוזה בלב הביצות מרשים ומצמרר, ויש כאן את כל הסממנים ההזויים שאנו מכירים ומוקירים מכל סרט שראינו על האיזור אי פעם: גשם קיצי בלתי פוסק, רגלי תרנגולות תלויות, מרק גאמבו, בובות עם עיניים תפורות, סופות רעמים וברקים, לינץ' ספונטני של עבדים, תה קר, זקנות שחורות עיוורות וכיסא נדנדה על מרפסת עץ. הכול כאן (חוץ מתנינים ואנשים בלי שיניים קדמיות, וחבל) ועם זאת, זה לא מספיק.

סופטלי והתסריטאי אהרן קרוגר לוקחים יותר מדי זמן כדי לבנות את הסיפור. התסריט של קרוגר אמנם מתבסס על כל קלישאות הז'אנר, לא סובל מסבירות יתר ולא חף מחורים, אבל לזכותו יאמר שהוא מתמרן את הצופה ומקנח בטוויסט משובח. אולם במקום שהקצב האטי (שדווקא מתאים ליפן ולמדינות הדרום) יגרום לאימה לחלחל אל תודעתנו הוא למעשה מחבל בה והסרט מתעורר לחיים רק במערכה האחרונה. אפילו ההפחדות ההכרחיות כל כך היו מעטות מדי, רחוקות מדי זו מזו ולא יעילות. זה אומר לא מעט על מידת האפקטיביות של האימה, כשתוך כדי הצפייה בסרט מצאתי את עצמי מתכננת נופש באזור הביצות של ניו אורלינס.

בסופו של דבר, "סודות נעולים" הוא עוד סרט אימה פסיכולוגי שלא מצליח לפצח את הנוסחה של "הצלצול" ולייצר פחד אמיתי. הלוק המאיים, ההופעות הסבירות והתעלול בסוף הופכים אותו לסרט סימפטי בהחלט, אבל לסרט אימה לא הולכים בשביל תה וסימפטיה.