מה זה פה, שיקגו? רנט

לפני ארבע שנים פלוס מינוס היתה עדנה לחובבי המיוזיקל הפילמאי, כשצעדי ריקוד וקולות זימרה נשמעו לפתע ברחובות הוליווד: באז לרמן עינג אז עם הקאמפ של "מולאן רוז'", רוב מרשל נתן את הטאצ' התיאטרלי המהוגן עם "שיקגו" ולקח גם את האוסקר. היום אנחנו בפתחו של גל נוסף- אולי לא גל, אבל לפחות גלגלון: עוד לפני "המפיקים" ו"סוויני טוד" של סם מנדז, עושה את הסיפתח כריס קולומובוס, להלן הבמאי שכולם אוהבים לזלזל בו.

"רנט" היה בזמנו המיוזיקל שהעיר את ברודוויי מתרדמתה, הפיח בה רוח נעורים עם סיפורי בוהמה ואיידס וזכה בכל פרס אפשרי. כשהוחלט להסבו למסך הגדול הוא הוצע תחילה לרוב מארשל, אלא שזה העדיף את "שיקגו". במשרדים של סוני נזרקו גם שמותיהם של סם מנדז, באז לורמן וספייק לי (ששמו המפורש מוזכר באחד משירי המחזמר). בסוף קולומבוס המושמץ, מעריץ "רנט" וותיק, היה זה שהרים את הכפפה.

הסרט נפתח בערב חג המולד של 1989, במרכזו בשמונה צעירים החיים בשוליים הניו יורקים ומעבירים שנה באיסט וילג' על רקע מגיפת האיידס שמרימה את ראשה. המספר הוא מארק, קולנוען בתחילת דרכו, שחולק לופט מטונף למדי עם רוג'ר, מוזיקאי חתיך. בקומה מתחת מתגוררת מימי, רקדנית בארים יפהפיה ובעייתית. חולקים איתם את העוני ההירואי ומתפלשים בבוהמייניות: מורין, אמנית מייצגים ובת זוגה עורכת הדין הנחושה ג'ואן; טום הפילוסוף המרדן; ואנג'ל, דראג קווין מתוק ופעלתן.

למעשה, "רנט" הוא גרסת אופרת הרוק לאופרה "לה בוהם" של פוצ'יני (המערכה הראשונה היא ממש אחד לאחד); חיי המרדנות התרבותיים והעליזים של החבורה מופרעים על ידי המחלה- שם שחפת, כאן איידס. ג'ונתן לרסון, שכתב את המחזמר ומת ביום הפרמיירה, מיטיב לתאר את התקופה בה משמעות המושג HIV פוזיטיב היתה מוות וודאי, לצד החיוניות של חיי הבוהמה היצרניים. אם אתם לא בעניין של שירה וריקודים, סורו לספריית הדי.וי.די הקרובה לביתכם וקחו את "מלאכים באמריקה", השורה התחתונה די חופפת.

עוד רפרנס בולט הוא כמובן "שיער": גם הוא וגם "רנט" הם מחזות זמר שמשרטטים היטב הלך רוח תקופתי של שבירת מוסכמות, רוח נעורים בועטת ועקשנית, חיים צבעוניים ומלאי הבטחה ברחובות ניו יורק וגם טרגדיה בלתי נמנעת. "רנט" אמנם אינו אפקטיבי כמו הקלאסיקה של מילוש פורמן, אבל הוא בהחלט ייגע באלה שמוכנים להיכנע לאידיאליזם נאיבי מהסוג שכבר אין כמעט בנמצא.

השירים, שהפכו לקאלט בקרב קבוצת מעריצים נרחבת של המיוזיקל עוד מימיו בברודווי, סוחפים, מרגשים ומצחיקים, הרבה הודות לקאסט המקורי שהעתיק את עצמו מן הבמה אל הסט (להוציא שתי שחקניות רכש חדשות - רוזריו דוסון ההורסת בתפקיד מימי וטרייסי תומס שמגלמת את ג'ואן). לא פשוט לעבד מיוזיקל קיים לסרט קולנוע, רבים כשלו בנסיון הזה, מעטים הבריקו. אף שלא ראיתי את "רנט" על הבמה, נראה שכריס קולומבוס עושה עבודה פונקציונלית ומיומנת ומצליח לשמור על אווירה אנרגטית גם ללא דינמיקה עם קהל. לחובבי הז'אנר צפויה חוויה מטלטלת ומהנה- אלה שהרעיון שמישהו פותח פתאום הפה ומתחיל לשיר במקום לדבר מביך אותם, יעדיפו לוותר.