"אני אספר לך על Pאנק רוק: פאנק רוק הוא מושג שמשתמשים בו אנשים שטחיים ו.. אה....מניפולטורים חסרי לב כלפי מוסיקה שלוקחת את האנרגיות והגופות והלבבות והנשמות ואת הזמן והראש של אנשים צעירים , שנותנים לה מה שיש להם, ונותנים לה את כל מה שיש להם וזה...זה מושג המבוסס על בוז, זה מושג המבוסס על אופנה, סגנון, אליטיזם, שטניזם וכל מה שרקוב ברוק'נרול. אני לא מכיר את ג'וני רוטן אבל אני בטוח...אני בטוח שהוא שם אותה כמות של דם ויזע במה שהוא עושה כמו שזיגמונד פרויד שם. אתה מבין, מה שנשמע לך כמו ערימה גדולה של רעש זבלי הוא למעשה המוסיקה המבריקה של גאון, אני. והמוסיקה הזאת היא כל כך עוצמתית שהיא די מעבר לשליטה שלי ו.. אה... כשאני באחיזתה איני מרגיש עונג ואיני מרגיש כאב, פיזית או נפשית. אתה מבין על מה אני מדבר? אי פעם הרגשת כך? כשלא יכולת להרגיש דבר וגם לא רצית. אתה מבין? ככה? האם אתה מבין מה שאני אומר אדוני?". (איגי פופ, קטע מתוך ראיון המסומפל ל"Pאנק רוק" של מוגוואי, תרגום חופשי).
נאום התוכחה הזה של איגי לא נבחר באקראי לפתיחת תקליטם השני של מוגוואי. כשיצא "Come On Die Young" ב-99' מוגוואי כבר היו מעמודי התווך של הזרם שה"מבינים" אהבו לחגוג בשם "פוסט-רוק". מוגוואי השתייכו לקבוצה בעלת מניות איכות שרק טיפסו במדד המבקרים, אבל הוקיעו את ההגדרה היומרנית, שאיימה לתחום אותם לגבולות שמישהו שרטט באופן שרירותי. איגי המסומפל אמר בשבילם את הדברים כנגד הגדרות ג'נריות של תעשיית המוזיקה, בהתייחסו לפאנק. ההגדרה של פוסט רוק, מצידה, הגיעה לעולם אחרי התפוצצות הרוק הגדולה של תחילת הניינטיז, כשהאמ-טי-וי ומוקדי הכח נשטפו בגראנג', מטאל, Fאנק-מטאל ואינדי רוק. עם ההצלחה המסחרית גדלו הציפיות, ויחד איתן התעוררה ההרגשה שהיכולת של מוזיקאים להמציא את עצמם מחדש דעכה. הפוסט-רוק התחיל הכי אנדרגראונד שאפשר, כריאקציה לתחושת המיצוי: השתמשו שם בגיטרה-באס-תופים-חשמל של הרוק, אבל ניסו ליצור מבנים חדשים, מופשטים וניסיוניים, כשהמטרה אינה לתת בראש או להרעיד איצטדיונים. דרך הכלים של הרוק החל להתנגן סוג חדש של אמביינט, לרוב נטול שירה ומילים.
ככל שהתרבו ההרכבים והמנעד המוזיקלי שלהם, הפוסט-רוק הפך לגשר מיוחד במינו בין אוהבי רוק לו-פיי, בסגנון עדות פייבמנט וסבאדו, לאוהדי רוק מתקדם וקראוט-רוק. הבנייה הארוכה, המרחפת והמדיטטיבית של הקטעים הזכירה בנייה של קטעי אמביינט אלקטרונים, מימי הסבנטיז של בריאן אינו ועד לקטעים עדכניים של שנות התשעים. הפוסט-רוק עימעם את הגבולות בין אלקטרוניקה מינימליסטית לבין רוק ניסיוני מלוכלך, שהושפע קשות מסוניק יות מחד ומהרכבי ספייס-רוק מרחפים כמו ספייסמן 3 מאידך. להקות כמו טורטויז השתמשו גם בג'אז כהשראה. היומרה להרכיב אפוסים מורכבים וגועשים, של הרכבים כמו גוד ספיד יו בלאק אמפרור, כבר הזכירה את הפרוגרסיב רוק של הסבנטיז. מה שבטוח, בדיוק כמו שהמינוח "אר-אנ'-בי" היה המצאה מקרית של כתב הבילבורד, שניסה לשנות את ההגדרה "מוזיקת גזע" שהודבקה לגרוב האפרו-אמריקאי של הפיפטיז, כך גם פוסט-רוק אינה הגדרה מתמטית. וגם היא המצאה של עיתונאי, סיימון ריינולדס, שניסה לתאר את המוזיקה של בארק סייקוזיס (Bark Psychosis), הרבה אחרי שסלינט כבר היו באזור.
מוגוואי, מסלעי קיומו של הפוסט רוק, אכן נקראת ע"ש החיה החמודה בסרטי גרמלינס (רגע לפני שהיא הופכת לחיה המתפרצת), והדימוי מתאים בול. הקטעים של מוגוואי נוטים להיבנות בעדינות, בהדרגה, ובתחילת הדרך של הלהקה גם עם מרחב נשימה של דקות ארוכות. הם עוטפים אותך, מלטפים ברגישות, כמהים לאהבה - אבל כשהזמן עובר גם תחושת הסכנה מגיעה. לפעמים הם מתפוצצים עליך כמו מפלצת דיסטורשן מן השאול, בכל הכח והעוצמה של רוק איצטדיוני, ולפעמים רק מאיימים לעשות את זה, ואז הריגוש מגיע מהגירוי. כמו לעשות סקס שעות מבלי לגמור: יש כאלה שיכולים להתחרפן מזה, ויש מי שמבחינתם זה העניין.
כל התקליטים הקודמים של מוגוואי משובחים - "רוק אקשן" מ-2000 הוא האהוב עלי ביותר, האלבום שהידק אותם עם ניסיונות אלקטרוניים מלודיים יותר וכלל גם שיר בכיכובו של גריף רייז, סולן הסופר פרי אנימלז. בשבוע שעבר יצא בעולם "מיסטר ביסט", אלבום האולפן החמישי של הסקוטים, לא כולל אוספים ואי.פי'ז, והוא מבהיר עד כמה גבולות הז'אנר לא ברורים - מה שכן ברור הוא שמוגוואי הם הרבה יותר מפוסט-רוק. הם ממשיכי דרך של להקות שוגייזרים חשובות, מיי בלאדי ולנטיין וסלואודייב, אבל עושים זאת בדרכם.
במקרה לגמרי יצא לי לראות את מוגוואי בהופעה במנהטן בשבוע היציאה של "Happy Songs for Happy People", הקודם שלהם מ-2003. ערימת גיטריסטים על הבמה, מסכי דיסטורשן מתוקים וצלולים, גיטריסט מוביל שהיה לבוש כמו פרד דרסט מלימפ ביסקיט (אבל לא מנסה להיות מאגניב), עם נגינה אכזרית ודחוסת נשמה. ההפקה של מוגוואי באותו תקליט היתה מלוטשת ומעודנת - מוגוואי של ההופעה התגלתה כלהקה שונה, אפילו שונה מאד.
כך שבהגיעי ל"מיסטר ביסט" אני מפנטז על מוגוואי של הבמה, אבל יודע גם שזו תהיה טעות לצפות לחוויה חוץ אולפנית. "Mr. Beast" הוא סוג של המשך לאלבום הקודם, כשהפעם שביל החלב של מוגוואי מתמלא בפסנתרים רגישים ודרמטיים בתפקיד הכלי המוביל של חלק מהרצועות. הסינגל המושלם "Friend of the Night" ו-"Emergency Trap" - סוג של שיחה בין גיטרה חשמלית מאופקת, פסנתר עדין ולכלוך דיסטורשן רחוק, הם הדוגמאות המרגשות ביותר לקו הזה. "Travel is Dangerous" המושר נשמע כמו הקטע הכי מקסים ש-Ride אף פעם לא כתבו. "אסיד פוד", גם הוא עם שירה, בנוי על ביט אלקטרוני אייטיזי, פחות ממוצה מבחינה מלודית ועדיין טוב.
בנוסף, מופיעים באלבום החדש קטעים כמו "גלזגואו מגה סנייק" ו-"We're no Here", שמוותרים על ההתהלכות האיטית ופשוט מנסרים בצורה הכי ישירה ולא מתחכמת. מרגע שהתוודעתי לעוצמות אליהן הם מסוגלים להגיע בהופעה, קשה שלא להרגיש שעבודת האולפן מרסנת מדי את מוגוואי. "מיסטר ביסט" גם
אל תפספס
פוסט רוק עברי רולז
ואפרופו - למרות שכותב שורות אלו נמנע באופן מוחלט מכתיבה על חומרים ישראליים, יהיה זה פשע להתעלם מכך שבדיוק בשבוע השחרור של מוגוואי החדש יצא בארץ אלבום הבכורה של הרכב פוסט-רוק שמושפע מהם מאד, להקת לבנון. בקצרה, לבנון בונים את הקטעים שלהם בדומה למוגוואי, עם קירות גיטרות מסעירים ועמוקים, וההופעה שלהם היא אחת החוויות העילאיות שעברו עלי לאחרונה. הם מדויקים, מרגשים, כנים ולמען האמת, יכולתם לראות אותם בקלות בסקוטלנד או בוויילס ולהאמין, שמבחינת הלוק והסגנון, הם מקומיים. הם מגיעים במקור מלייבל האינדי המקומי פית/קית, האלבום יצא בפאסט, והם נפלאים ביותר.
לבנון, "Sunken City", (פאסט מיוזיק)