הבשורה על פי שון ריידר

"ברוכים הבאים למנצ'סטר", אמר קית אלן, המנחה/[[פונטיוס פילאטוס]], "עיר בצפון אנגליה, ביתם של הבאזקוקס, טייק דאת, ואלוהים ישמור, הבי ג'יז. הערב נספר את 'הפסיון', השעות האחרונות בחייו של ישו, באמצעות המוזיקה של מנצ'סטר".

כך נפתח ביום שישי האחרון, יום שישי הטוב של חג הפסחא, שידור הפקת של "הפסיון של מנצ'סטר" ב-בי-בי-סי. בשידור חי מכיכר אלברט במרכז מנצ'סטר, הועברה אל מסכי הטלוויזיה תמונה של [[ישו]], בתולה אחת, 12 שליחים, תזמורת כלי מיתר, שלושה נגני רחוב ודוכן פיש אנד צ'יפס. אל הסט והקאסט הזה התווספו אלפי בני אדם, שצעדו בתהלוכה ששיתקה את לב המטרופולין לכבוד המאורע. במרכז התהלוכה היה צלב ניאון במשקל חצי טון, כולם שם שרו את המזמורים של מוריסי, איאן קרטיס והסטון רוזס. זה יכול להיות רק במנצ'סטר, וזה היה קרוב לוודאי הארוע הטלוויזיוני הנועז של השנה.

בעולם הנוצרי (אם כי לא באנגליה) נהוג מזה מאות שנים לתאר את השעות האחרונות בחיי ישו, כולל הבגידה, [[הסעודה האחרונה]], המשפט, הצליבה והתחיה - בחג הפסחא, המועד בו התרחשו, לכאורה, האירועים הנ"ל. יוצרים קלאסיים סיפרו את אשר ארע שם בירושלים, בפיליפינים מאמינים נצלבים בטקס השנתי, אבל מעולם לא סופר הסיפור של ישו על ידי חבורה כה מופקרת של נהנתנים, עושי מעשי סדום, אלכוהוליסטים, צרכני סמים ומחללי שם שמיים שכאלו.

הציפיה מפרויקט "הפסיון של מנצ'סטר" היתה להתרסקות טוטאלית, כישלון מביך וגסיסה איטית של ההפקה היומרנית על הצלב. אבל מרגע שישו (השחקן דארן מורפיט) שר לשליחים "האהבה תקרע אותנו לגזרים" וחילק להם המבורגרים; כש[[יהודה איש קריות]] (בגילומו של טים בות', לשעבר סולן להקת ג'יימס) שר את "הייתי מאושר בשכרותי, אבל אלוהים יודע שאני אומלל עכשיו" של הסמיתס; וכששניהם יחד שרו "איך אתה מרגיש, כשאתה מתייחס אלי כפי שאתה מתייחס" (בלו מאנדיי), הכל בעיבודים מוזיקליים מינימליסטים ואפקטיביים, היה ברור שמדובר באירוע בלתי נשכח.

ספק אם יש עוד מקום שהוציא ממנו מספר חסר פרופורציה כזה של עילויים מוזיקליים כמו מנצ'סטר, כמות כזו של טקסטים דכאוניים ויומרה למבצעים שכאלו. מאז ימי פקטורי, האסיאנדה וטוני ווילסון, לא נראה שילוב כזה של איכות ושאפתנות מגלומנית, אם כי ההקרנה של "ספינת הקרב פוטומקין" עם פסקול של הפט שופ בויס בכיכר טרפלגר, התקרבה לסטנדרטים האלו. הרעיון עצמו היה נועז. ההחלטה להציג את הפסיון בשידור חי, כולל הקטעים המוזיקליים בלב מנצ'סטר, היתה כבר התגרות בגורל.

מלבד ההעזה, סוד ההצלחה היה בעריכה הקפדנית, מושג שנעלם מהעולם. מי היה מאמין ש"מאז שהלכת" של אלקי ברוקס יקבל משמעות שכזו כשמרים, אימו של ישו, שרה אותו בזמן שבנה נצלב. אמנם ההבטחה שישו ישיר ליהודה את "האם אי פעם התאהבת במישהו שלא היית אמור להתאהב בו", המנון האהבה הפאנקיסטי של הבזקוקס, הפכה ללא יותר מנעימת רקע, וגם בז מההפי מאנדייז לא הפך בסוף לשליח התמוה ביותר אי פעם (למרות שמועות עקשניות בימים שקדמו לשידור) - אבל הבי-בי-סי הוכיחה, שוב, איך אמורה להראות רשת ציבורית ולאן הולכים 120 הפאונד שאני משלם להם כל שנה.

הפסיון הסתיים עם הגעת הצלב לכיכר. ישו בסרבל כתום סטייל גוונטנומו נלקח על ידי המשטרה הרומאית, ומרים שרה את "Angels" של רובי ווילאמס על רקע כתוביות של תוכנית המזמורים של יום א'. ישו הגיח ממרומי מגדל הפעמונים וציטט את מילותיו של איאן בראון: "אני התחיה, אני האור, אני לא מסוגל לשנוא אתכם כפי שהייתי צריך".

הממסד הדתי באנגליה היה, במפתיע, הראשון לראות את הפוטנציאל, ואימץ את הפרויקט בחום במקום להזדעזע מהמחשבה שישו ופונטיוס פילאטוס ישירו ביחד את "Wonderwall". הבישוף של מנצ'סטר דיבר על המסר של הפסיון, אבל החמיץ את הנקודה. הפסיון של מנצ'סטר היה שיר הלל ליצירה חילונית אורבנית. מקור לגאווה מקומית צפונית, מוצדקת. אכן יש אור שאינו כבה לעולם, אבל זהו אינו האור של הכנסיה.