"המפתח להצלחה ולשליטה האנושית, הוא להיות בררן ברחמיך"
(איאן מקיואן, "שבת")
נכון, רוב הנשים שאני מכירה יעדיפו קרם טוב על ילד טוב, אבל עדין קשה להתעלם מהנתון הזה: 18 מיליארד דולר מוצאים בעולם בשנה על איפור; טיפול רפואי לשמירת הפוריות לכל נשות העולם עולה רק 12 מיליארד.
הספר "צורכים עולם תרבות הצריכה: הערכת מצב" (271 עמ', לא כולל הערות) יעשה לכם כאב ראש. in a good way. בחלקו הראשון ישנה סקירה עולמית של המצב החברתי-כלכלי. בחלקו השני תמונה של העייסק בישראל: ממשבר הפסולת לתרבות הקניונים. אבל
מעבר לחלוקה הגיאוגרפית, נע "צורכים עולם" בין שני אופקים: כלכלי ומוסרי.
האופק הכלכלי מציג, ע"י נתונים, את הכדאיות שבמעבר לשיטות אקולוגיות יותר והוגנות יותר. הטענות הן כאלו: כדאי לנהל חיי קהילה, כי מחקרים מראים שחיי קהילה פעילים מורידים את הסיכון למחלות לב; כדאי לצרוך מזון אורגני ולהשתמש במוצרים ירוקים כי יש בהם פחות רעלים; מיחזור נייר חוסך כסף למשרד וכו'. אפשר לומר שזה הצד הירוק ש"נכנע" מתאים את עצמו אולי יהיה ביטוי מדויק יותר לשיטת חשיבה ליניארית ואנוכית, כזו המאפיינת דווקא מחשבה קפיטליסטית.
ואכן, הבחירה הסביבתית הולכת ומוכיחה את עצמה ככדאית יותר, לא רק בלונג-ראן. או בעצם, הלונג-ראן כבר כאן, בדמות שינויי אקלים קיצוניים, מחלות ריאה, מחלות נפש, והיעדר שטחים פתוחים ועל הכיפאק. לאט לאט, נדמה שיותר ויותר אנשים מבינים את השיטה, מבינים שבכל רגע מישהו גוזר קופון, שלנו זה עולה יותר, גם אם זה במבצע. אז אם אתם ירוקים שרוצים להתנצח, או פשוט אנשים שרוצים להרוויח "צורכים עולם" יספק לכם עשרות פרטי טריוויה, גרפים וסרגלי חישוב שיוכיחו לכם מדוע שמירה על כדור הארץ פשוט עולה פחות.
אחד הטיעונים הנפוצים נגד הצעות חוק ירוקות למיניהן היא ש"זה לא אפשרי" לשנות את המצב. המשמעות של "לא אפשרי" היא, כמובן "מישהו שאנחנו לא רוצים להרגיז עומד להפסיד מזה כסף בטווח המיידי". אבל לפי הנתונים המובאים ב"צורכים עולם", זה דווקא כן אפשרי. למשל, אירלנד הטילה מס בסך של 15 סנט על כל שקית פלסטיק - והביאה לצמצום של 95% בשימוש בשקיות; בהולנד 30 ערים אסרו כניסת מכוניות לשטחן; בדנמרק: המיסוי על רישום רכב גבוה ממחיר הרכב עצמו, כך של- 30% מבתי האב אין מכונית. ובשוודיה אין פרסומות בתוכניות טלוויזיה לילדים. פשוט אין.
אחד הנושאים החשובים ביותר במחשבה האנושית, ונושא מרכזי בספר, הוא הגדרה מחדש של מהו שגשוג: הניסיון לטעון ש"עוד" הוא לא בהכרח "יותר", שמה שמכונה "התקדמות" אולי נוסע בכיוון הלא נכון, ושהתפיסות שלנו לגבי "יש" ו"אין" זקוקות לריענון. זו בפירוש אינה מחשבה רוחנית שמנסה להאכיל את עניי העולם בניו-אייג'יות מפוקפקת, אלא שיטת מדידה כלכלית, כזו המצביעה על נקודות שיא של רווח, שמעליהן למעשה נוצר הפסד, בראיה לרוחק או לרוחב. שיטות כאלו ימדדו רווחה לא על ידי רווח (או תל"ג) אלא על ידי שילוב של גורמים שונים. בקנדה, למשל, מד הרווחה מתמקד בעיקר בקיום בסיסי, בריאות טובה של הפרט וסביבתו, קשרים חברתיים טובים, בטחון אישי ובטחון רכוש, והחופש לממש פוטנציאל התפתחותי אישי. תנו אתם את הציון לישראל. לעומת זאת, וכדי שלא תגידו שהכל רע, ישראל ממוקמת במקום השלישי בעולם בכמות שטחי מסחר לנפש. תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם בפקק בשפיים.
"זה הקושי הגדל והולך של הקיום המודרני, המעגל המתרחב של אהדה מוסרית"
(שם)
האופק השני של הספר הוא זה שמרשה לעצמו, בחוצפה מענגת, לשאול מחדש שאלות לגבי מהותו של הטוב ומהותן של בחירות. דוגמא אחת נמצאת בהקדמה שכתב ח"כ דב חנין לספר: "השאלה החשובה והמעניינת יותר", הוא כותב, "היא מה עושים או לא עושים המוצרים האלה שאנו מייצרים, לבני האדם בחייהם".
כלומר, השאלה העליונה היא שאלת האחריות. האחריות הזו היא למעשה גלגול של מה שרבים מהוגי החירות הגדולים התייחסו אליו כאל "תבוניות". אותה תכונת יסוד, אקסיומה אנושית שמאפשרת לנהל עולם לא-כאוטי. "צורכים עולם" שייך, ללא ספק, לעולם החדש. עולם שסיים את שלב הטינאייג'ריות שלו, שגמר להתלהב מכל מה שחדש, שרכש לעצמו כבר את כל המיומנויות לחיים, ועכשיו הוא מתחיל להבין שעליו לעשות בהן שימוש מושכל ואחראי. מתחיל להבין, אבל עדיין בוטש ומתנגד.
באופן מאוד הגיוני, אבל בניגוד מרגיז להלך הרוח הצרכני, ככל שיש לנו יותר יכולות, כך יש לנו יותר אחריות. ככל שיש לנו יותר ידע, כך אנחנו מצווים להשתמש בו ביותר תבונה. לחיות בלי הנתונים המלאים, זה קצת כמו לראות רק את חלק 2 בטרילוגיה. הסקירה המקיפה של "צורכים עולם" נותנת לנו את חלק 1 וחלק 3 את השורשים ואת הצמרת, בזמן שאנחנו עסוקים בלחבוט את ראשנו בגזע.
אבל ידע הוא לאו דווקא כח. בעולם שעדיין מתנהל באופן תינוקי ויצרי, עולם שמדבר על "עכשיו", על "תרשה לעצמך", על "רק השבוע" - ידע הוא, כאמור, הרבה כאב ראש. בתחילתה של כל טי-שירט עומד ילד מהעולם השלישי שעובד קשה מדי ועוזר בעקיפין למוטט את הכלכלה של המדינה שלו, ובסיומה של אותה הטי-שירט ממש נמצא הילד שלנו, שיאלץ להתמודד עם אי-היתכלותה של הטי-שירט הזו. ואני, רבאק, רק רציתי להתלבש.
יתרונו של הספר, ואולי זה יתרונה של החשיבה הירוקה "החדשה", הוא היכולת להתאים את האופק הכלכלי והמוסרי: היכולת לגרום לך להבין (להאמין, יאמר האויב) שחשיבה מוסרית ורחבת אופק היא גם החשיבה הכדאית יותר. נכון, בלונג ראן. אבל כבר אמרנו: הלונג ראן כבר כאן, בדמות האנטנה הסלולרית שמסתכלת עליך מהגג של השכנים.
חסרונו של הספר, עם זאת, הוא בשימוש מופרז במיתוג, שכשלעצמו הוא כלי שרת של חשיבה צרכנית, גם כשהוא מקדם אנטי-צרכנות. בעולם צרכני, גם בחירות טבעיות הן סוג של בחירות מדף; גם אם אתה בוחר לגדל עגבניות בחלון ועיזה במרפסת, עדין יספרו אותך ויקטלגו אותך כצרכן. סביר להניח שיקראו לך "צרכן בעלת נטיה אוטארקית", ויתנו לזה ראשי תיבות, אבל כל בחירה תוגדר כבחירה צרכנית, ולא כבחירה שהיא מחוץ למשחק.
"צורכים עולם" אינו חף מסוג המחשבה הזה. ה-Lohas, למשל, כך למדתי, הם צרכני "Lifestyle Of Health And Sustainability". מה שאמור להיות בחירה טבעית בבריאות וקיימו?ת, מוגדר כסוג ספציפי של פלח שוק, גל אופנתי וכלכלי. או דוגמא אחרת: "פורום הפ??שטות האמריקאי", ארגון חיובי ברמה העקרונית, אחראי על יום המכונה "החזירו לעצמכם את הזמן", שנועד להזכיר לאנשים שפנאי זה חשוב. הענין הזה פאתטי כמעט כמו "שעה בשקיעה", מיזם של עירית ת"א שאמנם כולל טאי צ'י על החוף, אבל הוא עדין חלק ממגמה של מיתוג חלל וזמן. השקיעה, לפחות לטעמי, לא צריכה לא שם ולא סלוגן. היא מסתדרת יופי לבד.
"צורכים עולם; תרבות הצריכה - הערכת מצב", מכון המחקר האמריקאי worldwach ומרכז השל בשיתוף הוצאת בבל. תרגום: שלומית כנען ודנה פלג