זה אולי לא נעים לראות את גיבורי התרבות שלך מזדקנים והופכים מעוררי רחמים, אבל בן כספית מעולם לא היה גיבור תרבות. ועדיין, מאמרו המתלהם, שלא לומר נוגח בפראות זידאנית, נגד ג'קו אייזנברג, בעמוד השער ב"המגזין" של מעריב, טרדה את מנוחתנו. כמו פיני בדש, יו"ר מועצת עומר, וכמו שאר נביאי תוכחה ומלעיזים אחרים, כספית בחר להשתלח בכוכב הנולד בשל הדעות הלא-ממלכתיות שהוא העז לפרוס בראיונות. אין אלו המסקנות הנוקבות אליהן הגיע כספית בנחרצות דמגוגית, צדקנית ומתחסדת, שמטרידות אותנו אלא דווקא חוסר היכולת שלו להפנים מציאות תרבותית בה הוא חי והצורך העיתונאי שלו כמעט דון קישוטי (סרוואנטס הוא דווקא כן גיבור) לקרוא עליה תגר. כספית הניח את כל כובד משקלו על דוושת רכב המירוץ שנתן לרשותו אמנון דנקנר, אבל שכח להוציא את הגיר ממצב ניוטרל.
בנאום תוכחה עקר העמיד כספית, זה מול זה, את עלייתו של ג'קו למרומי כוכב נולד ואת התגייסותם של חיילי צה"ל במלחמת לבנון האחרונה; את שערו הארוך מול שבייתו של גלעד שליט; את זיפיו הבלתי מטופחים אל מול פציעות מלחמה קשות. כספית, כשמו, אינו עוצר, אלא מקפץ היישר לוועדת החקירה, שלדעתו צריכה לחקור את נסיבות הידרדרותה של התרבות הישראלית, המאפשרת לכל משתמטי צה"ל לצאת מן הבתים גלויי ראש ועוד הופכת אותם למודל לחיקוי.
מבלי להיכנס לאיכות כוכבני ישראל, או הנסיגה התרבותית לכאורה שעברה המדינה דיונים ראויים לכשעצמם שהיינו שמחים לנהל מול בן-בן לו היינו כרגע בשנת 2003 מה שכספית ממאן להפנים, הוא את יחסי הגומלין בין ג'קו לבין הקהל שבחר בו. ג'קו הוא לא אנרכיסט-סהרורי שהגיח מן השוליים ומשחית כרגע את נפשו ומוסריותו של הנוער הישראלי; הוא חלק בלתי נפרד מהעם, מייצג אותנטי של חלק לא מבוטל שכספית ממהר לבטלו באוכלוסייה של מדינת ישראל.
וזהו פלח אוכלוסייה לא קטן - אנשים שאין להם למי להצביע כי הם מאמינים באמת ובתמים שכולם גנבים; שמרגישים שהמדינה מזיינת אותם מחדש בכל החלטה ממשלתית; שאווירת היד רוחצת יד, השחיתות, המכרזים התפורים מראש ו-18 המשפחות שמתנהגות כמו קרטלים בריוניים מקשים עליהם את החיים כאן; שהצבא הוא כבר לא אותו כור היתוך הכרחי לקיומה של היישות הציונית, בטח שלא כשצריך לעזור לפרנס את המשפחה שנדפקה באישור התקציב האחרון.
ג'קו הוא לא חדשן גדול, וגם לא אנרכיסט קיצוני. מהראיונות הבודדים אתו, כבר אפשר להבין שמדובר בטיפוס שרחוק מלהבריק, אבל אף אחד גם לא הופך אותו לגיבור תרבות חדש (חוץ מאלו שמזדעקים מיד כנגדו). מה שכה מקומם במסה של בן כספית, היא הנתק העצום שקיים בינו לבין העם בו הוא יושב אותו הוא מתיימר לייצג, כשהוא מבקש להוקיע את ג'קו, רק על שום דעותיו והתנהלותו כאזרח.
עז או מדינה
מהו ג'קו, בעצם? על אף שמעל דפי כוכב נולד 4 הוא ניסה דווקא למצוא את ההקבלות בינו ובין הזוכה המיתולוגית, מנשקת המזוזות מקריית גת (לא שיש בזה משהו רע), והביע אהדתו לזוכה הקודם, המשתטח על קברי צדיקים מקריית עקרון (לא שיש בזה משהו רע) אבל ברור לכולם שג'קו שייך לנישה אחרת. מספיק היה לראות את חבריו המקועקעים וארוכי השיער, בכדי שכל מי שכונה אי פעם "פריק" בבית הספר, יבהיק בליבו זיק של הזדהות. גם אם הוא מבוגר יותר מקודמיו בתפקיד (אחרי הכל, זו התוכנית שמגיע לה השם המחייב "השגריר", ולא מקבילתה הנחנחית), ג'קו מייצג בני נוער רבים: לא כולם עונים על הקריטריונים של "מעריצי נינט", ולא לכולן יש קעקועים רק בגב התחתון. צעירים אלו גם דישנו לו את קרקע האס.אמ.אסים. הוא, ג'קו "האנרכיסט", הינו בקושי השתקפות עכורה, רדודה, לקבוצת האנשים האמיתית ממנה מתנער כספית, אשר היא חשובה למדינה לא פחות מחיילים חדורי פטריוטיזם, או מעריצי נינט ספוגי יהדות.
בן כספית אולי לא יודע, אולי מזמן אינו מסתובב בחצרות בית ספר אלא רק בשקמיות של סיירות מובחרות - אבל ג'קו, על מראהו המרושל במכוון והתנהלותו מחוץ לתלם המקובל בבית מעריב, מייצר הזדהות דווקא בקרב בני הנוער שניתן לכנות אותם "חושבים", ולאו דווקא אצל הקהל שכספית מחשיב כעדרי. דווקא הם אלו שמנסים להתנגד למוסכמות חברתיות מצמיתות, שמשקלן כבד יותר בשנות העשרה. דווקא הם אלו שמעזים לבגוד בעדריות, תוהים על קנקנם של אל ועולם ולא מקבלים את תכתיבי ההורים כפשוטם, אלא מעדיפים לעצב לעצמם תפיסת עולם משלהם, לעמת את המוסר הקולקטיבי והאישי. אמת: לפעמים הם אלו שגדלים להיות, רחמנא ליצלן, "משתמטים", או, יש לקרוא בלחש ולירוק אחרי: "פציפיסטים", "פנקיסטים", "טבעונים", אבל זהו מחיר הפלורליזם. יתרה מכך הסמן הקיצוני הזה (ושלשנייה לא ישתמע שאנו חושבים כי יש בג'קו נקודת קיצון כלשהי, אבל אם כבר הועלתה הסוגיה), הוא שמחזיק את התרבות, שמאפשר את קיומה, שחי אותה עד תום. בשורה התחתונה, פלח האוכלוסייה הנ"ל הוא שמאפשר ביקורת תמידית. וביקורת, כספית ודאי יודע מתוקף נישתו בעיתונות היא אלמנט קריטי למדינה השואפת לקיום סוג של דמוקרטיה.
כספית נופל למלכודת המסוכנת שנפלו אליה לפני 14 שנה מקטרגיו של אביב גפן. וכאן בדיוק המקום לשאול - האם ילדי אור הירח הפכו להיות דור של משתמטים-אנרכיסטים, שמחלישים את הישות הציונית רק משום שלזמר שכה העריציו (וספק גדול אם ג'קו ישחזר את הצלחתו של גפן) היתה ביקורת על התנהלותה הכוחנית של ישראל במישורים מסוימים, או שמא אנשים עם ערכיות גבוהה כלפי חיי אדם?
בחירתו של ג'קו אפשרה גם לפזורת נוער ה"שוליים", שכבר מזמן אינם בקצוות אלא גוש חוסם במרכז ההוויה להפוך לעדר מוכר, מוגדר, להפוך לנקודת התייחסות. אבל לא רק אותם ג'קו מייצג ישראליות מבוגרת יותר, בוגרת יותר, שדעותיה דומות לשלו. יש בג'קו ישירות שראוי להעריך, לפחות על כך שלא מרח את עצמו על כסאו החדש והפך לפלסטלינה. למעשה, הוא התגלמות הבזקי ההקיץ שלנו, בהם אנו נשבעים ש"אם רק הייתה לנו במה, היינו בועטים בכל השחיתות במדינה". זה לא שאין מה לומר בגנותו, אבל ג'קו הוא מנצח מסוג אחר. הוא המנצח שאנחנו היינו רוצים להיות. לעזאזל, הוא אפילו אמר לא, בביטול שגובל בבוז מופגן, להשתתפות בפסטיגל. רק על זה היה צריך לכתוב מאמר מערכת.