"מלח ים" ו"יותר איטי מלב" נותנים תקווה לעתיד הקולנוע הישראלי

לסרטי הפרינג' העצמאיים דלי התקציב, שמהווים כיום כמעט חצי מהיבול השנתי של הקולנוע הישראלי, יש בשלב הזה שתי פנים. מצד אחד, בזכות התלות הנמוכה שלה בטעמן השמרני של הקרנות, נוצרים במסגרת זו סרטי ז'אנר חצופים, מהסוג שלא נעשה כאן לפני כן, כמו "חתולים על סירת פדלים", "ג'ו + בל" ו"2 בלילה". מצד שני, העשייה העצמאית מעודדת יוצרים לביטוי אמנותי הרפתקני, ומאפשרת להם לחרוג מהתבניות המוכרות של הזרם המרכזי, כמו ריאליזם או סיפור דרמטי בנוי היטב. במילים אחרות, סרטי הפרינג' מאגפים את המיינסטרים משני הכיוונים, מהם הוא התעלם במופגן לאורך שנים: הפופולרי והאוונגרדי.

"יותר איטי מלב" ו"מלח ים", שני סרטי פרינג' חדשים, שמוקרנים בימים אלה בהקרנות סדירות בסינמטק תל אביב, משתייכים ללא ספק לקטגוריה השנייה. מדובר בסרטים שמהווים עבור יוצריהם מפגן של ביטוי אמנותי אישי, ומפנים את הגב לשיקולים של פופולריות ונגישות. שניהם מוותרים על ראיית עולם ריאליסטית מקובלת בארץ לטובת פיוט והפשטה, ונוקטים בטון שיש בו יומרנות רבה, לעיתים עודפת, אך גם לא מעט רגעי חסד.

"יותר איטי מלב", סרטם של יוני זיכהולץ וינאי גוז, הוא העבודה השנייה של הצמד אחרי "אלנבי רומאנס" הקצר מ- 2005. כמו בסרט ההוא, שהפך לקאלט בזעיר אנפין בהקרנות חצות סינמטקיות, גם כאן היוצרים מתלבשים על תל אביב, והופכים אותה למרחב אורבני מסוגנן, שקצת מזכיר את מה שהלך בקולנוע הישראלי בשנות התשעים המוקדמות, בסרטים כמו "חסד מופלא" ו"שורו".

רוני הדר משחקת את לילי, סופרת צעירה ומבטיחה, שמתקשה למצוא רעיון לספר השני שלה. הישועה מגיעה בדמותו של נינו (גיא לואל), אמן גרפיטי רגיש. לילי מחליטה לנהל רומן עם נינו, ולתעד אותו בספרה, אך אט אט נוצר מתח בין הרגשות האמיתיים לבין הניצול היצירתי.

במרחב הקולנועי שזיכהולץ וגוז מעצבים ב"יותר איטי מלב", מתהלכים יותר רעיונות פיוטיים ודימויים קולנועיים ופחות בני אדם בשר ודם. בשום שלב לא מתגבש הסרט לממשות, שאפשר לקנות אותה לגמרי, אלא מעדיף לשטוף אותנו בשוטים יפים ודיאלוגים מתחכמים.

בחלק ניכר מהזמן, התחושה היא שאין לסרט לגמרי כיסוי רעיוני ליומרה הסגנונית שלו, ועל כן הוא לא מצליח לרתק באמת. נראה שאילו היה מתקצר בעשרים דקות, יכול היה לעבוד טוב יותר. מצד שני, בכל הנוגע לטכניקה קולנועית, הסרט מבוצע לעילא. יוצריו יודעים לעצב עולם קולנועי רהוט ויחודי, ולהזיז את השחקנים ואת הצלם שי פלג, באופן משכנע ביותר. פה ושם, הסרט מצליח גם לגעת.

גם "מלח ים" של איתי לב, הוא סרט ששואף לדבר בשפת הקולנוע הפיוטי, ועל אף פגמיו, לעיתים הוא מצליח לעשות זאת. סיפור ההפקה של הסרט הוא מסע תלאות ארוך שנים ומלא שאפתנות. אי שם באמצע העשור הקודם, הכריז לב, שברזומה שלו כבר היו הסרטים המוערכים "חמש דקות בהליכה" ו"גיבורים קטנים", על פרויקט עצמאי, שבמהלכו יביים לא פחות מחמישה סרטים, שצילומי כל אחד מהם ייערכו בלוקיישן אחר ויבוצעו בסוף שבוע אחד. "מלח ים" הוא הסרט הראשון שנעשה במסגרת זו. לעומת תקופת הצילומים הקצרה, לקח ללב הרבה זמן להביא את הסרט לסיום. גם אחרי חשיפת הסרט בפסטיבל ירושלים 2010, הוא חזר לשולחן העריכה, ורק כעבור שנתיים הציג לעולם את המוצר המוגמר.

עלילת הסרט מתרחשת במלון בים המלח, שבו נערכת פרמיירה של סרט חדש ואוונגרדי של הבמאי היומרני בוקובזה (איתי לב עצמו). בין הבאים לבכורה יש מטענים ומשקעים, שמגיעים להתנגשות ובירור במהלך סוף השבוע. במרכז העניינים נמצאת כוכבת הסרט דני (יעל רייך), שנמצאת במשולש רומנטי עם במאי הפרסומות ליאור (ליאור מילר) וחברת הילדות שלה תמרה (ליאת גליק), שגם היא ניהלה בעבר רומן עם ליאור. כל הסיפור, אגב, מסופר בגרסה זו מנקודת המבט של נערת התסריט הרוסיה מאריה, שכמעט ולא נראית בסרט עצמו, אך נשמעת לכל האורך בווייס אובר משעשע.

כאן, אגב, טמון היתרון היחסי של "מלח ים" על "יותר איטי מלב". על אף שמדובר בסרט פחות שלם סגנונית ועלילתית, ההומור עוזר לו להפיג מעט את היומרנות ומאפשר לצופים להתחבר אליו ואל דמויות באופן ישיר יותר. אמנם ההסתמכות שלו על הווייס אובר, שנשמע לפעמים כמו "הערות היוצרים" על הסרט והופך להיות מאוד דומיננטי בתוצאה הסופית, היא בעייתית במידה, אך יש בה חן ומקוריות.

גם חלק מהדמויות בסרט מאופיינות יפה ומצליחות לעורר אמפתיה. ההישג המשחקי המרשים בסרט שייך ליפתח קליין, שמגלם את מנהל המלון. קליין מצליח לעצב קונטרה יפה של "האדם הפשוט" אל מול הפלצנות הברנז'אית של אנשי הקולנוע, וליצור דמות שלמה ואמינה מאוד. חבל שלמרות כל ההישגים האלה, הרעיונות של הסרט נותרים מטושטשים למדי, ובסופו לא לגמרי ברור מה הייתה המטרה של המסע.

בשורה התחתונה, גם "יותר איטי מלב" וגם "מלח ים" הם סרטים מסקרנים ומשמעותיים, שכדאי לתת להם צ'אנס. השאיפה של שניהם לאסתטיקה קולנועית פיוטית ומופשטת היא חשובה ומבורכת מאוד, וטוב שמערכת העשייה העצמאית מאפשרת היום ליוצרים לעשות סרטים כאלה. התקווה היא, שמהנסיונות האלה יוולדו בסוף גם יצירות מופת.

לתאריכי ההקרנות בסינמטק תל אביב

מה אתם חושבים על הקולנוע העצמאי בארץ? דברו איתנו בפייסבוק