וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"שלגי הקילימנג'רו": ראיון בלעדי עם הבמאי רובר גדיגיאן

22.11.2012 / 16:11

הקולנוען הצרפתי הכי מרגש שאתם לא מכירים, מספר על אהבתו לסופר דוד גרוסמן, למנגלים ולפועלים, ועל שנאתו לעשירים ולימין הקיצוני

יח"צ - חד פעמי

אחת הקלישאות השכיחות בעולם מדורי התרבות היא התבנית "X הוא ה-Y" הכי טוב שאתם לא מכירים: בואו תכירו את האלבום הכי טוב שלא שמעתם השנה, הסדרה הכי טובה שלא ראיתם וכיוצא בכך. באופן מובנה יש בזה משהו קצת תבניתי וכמובן גם פטרוני, אבל מה לעשות שלפעמים זה באמת נכון. הדרך הכי טובה להגדיר את רובר גדיגיאן, למשל, היא בדיוק כך – זהו הבמאי הצרפתי הכי טוב שהקהל הישראלי לא מכיר.

ולמה שיכיר? בשלושת העשורים האחרונים ביים הקולנוען, יליד 1953, שלל סרטים עטורי פרסים, אבל אלה הוקרנו כאן בעיקר במסגרת פסטיבל חיפה. רק עכשיו, סוף כל סוף, יש הזדמנות לראות באופן קבוע ומסחרי על מסך גדול ברחבי הארץ סרט פרי יצירתו, "שלגי הקילימנג'רו" שמו, וגם זה קורה באיחור מה: הדרמה הזו הייתה אחד מן הלהיטים הגדולים של פסטיבל קאן הקודם, ולפיכך מגיעה לארץ רק לאחר כשנה וחצי. נו, אם להשתמש בעוד קלישאה – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

מה עוד, שבזמן הזה התכנים החברתיים של הסרט לא התיישנו אלא רק קיבלו משנה תוקף. גדיגיאן, כהרגלו, מציב את ההתרחשות במרסיי, העיר שהפוכה מפריז עוד יותר מאשר שירושלים קוטבית לתל אביב. במקרה זה, הוא עוקב אחר זוג מבוגר, המשתייך למעמד הבינוני-נמוך, שנשדד בידי צעיר דלפון הגונב מהם באלימות את הכסף שאמור היה לשמש אותם כדי להגשים את הטיול שעליו חלמו עליו כל חייהם. במותחן בהפקתו של לוק בסון, השניים ודאי היו רודפים אחר העבריין כדי להשיג חזרה את הממון וגם ללמד אותו שיעור שלא ישכח. אך אצלו, השניים דווקא נוקטים במחווה שכולה מופת של אלטרואיזם וסולידריות, הסולחת לעבר בתקווה להשיג עתיד טוב יותר, לא רק להם אלא גם לסביבתם הקרובה והרחוקה.

את הרעיון לסיפור הזה שאב גדיגיאן מפואמה קלאסית של ויקטור הוגו, בה עיין מחדש לצורכי כתיבת מאמר נגד החוקה האירופאית שחיבר במסגרת פעילותו ארוכת השנים בתנועות השמאל הקיצוני בצרפת. מבחינתו, יש קשר ישיר בין האקטיביזם הזה לעשייתו האמנותית – "אני לא קולנוען ולא מיליטינט", הוא מספר בראיון. "אני קולנוען-מיליטנט. בכל קולנוע יש משהו פוליטי, גם אם הוא לכאורה סתם בידור טהור, אז בטח שבקולנוע שלי יש ממד כזה. אני רוצה להשפיע, לשנות, לגרום לאנשים לחשוב ובעיקר לתת להם השראה".

רובר גדיגאן. אנדרס רנץ, GettyImages
סיגר של "יש עתיד", נשמה של חד"ש. רובר גדיגיאן/GettyImages, אנדרס רנץ

גדיגיאן מסביר בלהט מה בדיוק היה רוצה ש"שלגי הקילימנג'רו" יעורר בקהל. המפגש איתו מתקיים בחדר מלון במסגרת מרתון מפגשים של קולנוענים צרפתיים עם עיתונאים זרים, ומכל מי שיצא לי להיתקל בו במסגרת הזו, הוא הפטפטן מכולם. למעשה, היוצר עתיר התשוקה ממש אינו מפסיק לדבר לשנייה, וגם כשהוא עוצר סוף כל סוף, מיד מחדש את חוט המחשבה על חשבון השאלה החדשה שניסיתי להציג לו. כל זה נעשה, כמובן, בחינניות, ועושה רושם שפטפטנותו כבר מזמן הפכה לבדיחה בקרב מקורביו. בשלב מסוים, למשל, נכנסת לחדר רעייתו ושותפתו הקבועה, השחקנית אריאן אסקאריד, מביטה בו וזועקת – "אתה עדיין מדבר? כמה אפשר!?".

אם לתמצת את דבריו של גדיגיאן, הרי שיותר מכל הוא מבקש להזכיר כאן לצופים כי רובם, מה לעשות, עדיין משתייכים למעמד הפועלים. "אחד הטריקים הממזרים ביותר של הממשלות בימינו הוא למחוק את התודעה המעמדית של הציבור, ולגרום לכחולי צווארון לחשוב שהם כבר לא כאלה", הוא אומר. "נותנים לאנשים קידום מקצועי קטן ומלאכותי מלכתחילה, וגורמים להם לחשוב שהם כבר בורגנים מן המעמד הבינוני, ולכן לא צריך להיות להם אכפת מן הפועלים. אבל זה ממש לא ככה – אם, למשל, נסתכל בהון האישי ובנכסים שיש לפקיד ממשלתי ממוצע, אז נגלה שאפילו שיש לו חולצה מצוחצחת וידיים נקיות מפחם, הוא עדיין פועל. רבים הם כאלה – למעשה, לא רק שמעמד הפועלים אינו קטן יותר מפעם, אלא שהוא גדול יותר מתמיד. אני מקווה שכל הצופים שמשתייכים אליו יקבלו את ההארה הזו. זה בדיוק מה שקורה לגיבורים כאן, שמבינים כי הם ומי ששדד מהם באותה סירה בדיוק, ולכן מגלים כלפיו אחווה".

האחווה הזו שאתה מדבר עליה – היא אמנם לכאורה מושתתת בערכים של מולדתך, והיא ללא ספק היתה קיימת בהפגנות שהשתתפת בהם בצעירותך, אבל אתה לא חושב שהיא קצת נעלמה מצרפת של ימינו ובכלל מן העולם?

"כן, היא נעלמה, וזה עצוב נורא. הדור החדש לא ניחן בסולידריות, הוא לא מבין את העוצמה האדירה של הכוח הקולקטיבי, הוא מקדש את האינדיבידואל, שוקע באנוכיות ובדידות. הסרט שלי מתעקש להחזיר את הסולידריות לאופנה, להצהיר שעדיף לחשוב על טובת הכלל מאשר רק על טובתך עצמך. זה נכון למרסיי אבל אני חושב שזה גם נכון לכל מקום שבעולם".

אף ש"שלגי הקילימנג'רו" נטוע עמוק בזירת ההתרחשות שלו, ניחן בכמה מן המאפיינים המובהקים של העיר וגם מבטא אהבה גדולה כלפיה, הרי שיש בו ממד אוניברסלי. לא רק בגלל שהתכנים החברתיים רלוונטיים לכאן, ולא רק מפני שמרסיי מלכתחילה מזכירה את ערי הנמל בישראל, אלא גם משום שגיבוריו מתנהלים לעתים בצורה הנראית תלושה מן הקולנוע הישראלי. בין השאר, כמעט בכל סצינה שנייה עושים גיבוריו על האש, עד שלעתים אפשר לחשוב כי מדובר בגרסה צרפתית משוכללת של "המנגליסטים" פרי עטם של אופק ומדמוני.

sheen-shitof

עוד בוואלה

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל
דויד גרוסמן. AP
אליל וחבר. דוד גרוסמן/AP

הרבדים של "שלגי הקילימנג'רו" גם נהירים יותר לקהל הישראלי מכפי שגדיגיאן אולי היה יכול לחשוב. הסרט נקרא על שם להיט קלאסי של פסקל דנל, שהגיבורים שרים במהלכו. הבמאי היה משוכנע כי אף שבצרפת זהו פזמון המוכר בכל בית, מעבר לים לא שמעו עליו, אך אני מספר לו כי בישראל ניגנו אותו פעמים רבות ברדיו ועדיין עושים זאת לפעמים, ובכלל תרבות השנסונים כאן מפותחת עד מאוד.

גדיגיאן מקבל זאת בהפתעה, מודה שאינו מכיר לעומק את רזי התרבות הישראלית, אך ממהר להצהיר כי בכל זאת יש לו היכרות עמה– הוא מעריץ של דוד גרוסמן וגם מיודד עמו, ומספר כי כמה ימים לאחר הראיון (הוא נערך בינואר האחרון), יפגוש אותו לסעודה אישית.

ומה עוד אתה מתכנן בעתיד? אני שואל, האם, כהרגלך בעשרות השנים האחרונות, תעשה סרט נוסף על בני מעמד הפועלים? או שמא, לשם שינוי, תביט במקשה החברתית מזווית אחרת ותעמיד במרכז העלילה דווקא בני עשירים?

"לא, אני יכול להבטיח לך בכל מאת האחוזים, שלא אעשה זאת".

למה?

"מאותה סיבה שלא אעשה סרט על בן מעמד הפועלים שמתחבר לימין הקיצוני, או שלא אעשה סרט על נאצים: כי ברגע שאתה הופך מישהו לגיבור, ברגע שאתה מעמיד אותו במרכז הסרט, ברגע שהמצלמה שלך עוקבת אחריו, אז באופן אוטומטי אתה מעורר כלפיו סימפטיה. לי אין שום סימפטיה כלפי העשירים, ולכן אין לי שום כוונה לעשות עליהם סרטים ולהסתכן בכך שאגרום לקהל לחבב אותם".

"שלגי הקילימנג'רו": איפה ומתי רואים?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully