"עד שלא תעמוד במבחן, לא תוכל לדעת שאתה באמת מאמין", אומר גיבור "חיי פיי", שעל שמו נקרא ספרו של יאן מרטל ועתה גם העיבוד הקולנועי לרב המכר. הוא גדל כילד למשפחה הודית המנהלת גן חיות, ולמרות גילו הצעיר והשפע שמקיף אותו, דבר לא מעניין אותו יותר מאשר האמונה. הוא הופך והופך בה, בודק כיצד היא משתקפת בכל אחת מן הדתות, ובשלב מוקדם למדי גם זוכה, בהתאם למנטרה שלו, להעמיד אותה במבחן.
זה קורה בשעה שמשפחתו מחליטה להעביר את גן החיות לקנדה, והספינה שעליה היא מנסה לבצע את המעבר שוקעת בלב ים. פיי, בגילומו של שורג' שארמה הטירון, הוא הניצול האנושי היחיד. יחד איתו טרופות באמצע האוקיינוס גם כמה חיות, ובהן שתיים שישמחו לאכול אותו לארוחת בוקר צבוע וטיגריס. חוף מבטחים לא נראה באופק, גם לא גלגל הצלה. לגיבור אין זמן לבכות את אובדן כל היקר לו, שכן עליו לצאת למסע הישרדות עתיר תלאות, ולעמוד במבחן הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
מובן כי עוד מן ההדפסה הראשונה של "חיי פיי", סיפור המסגרת הזה נצץ כזהב טהור לעיבוד קולנועי עוד יותר מאשר לספרות. אך בדיוק כמו גיבורו, מי שביקש להתיך אותו נדרש לעמוד במבחן. אחרי הכל, הבאתו אל הבד הצריכה התמודדות עם שלושת האלמנטים שכל במאי מתחיל יודע שאסור להתעסק איתם דמות ראשית רכה בשנים, חיות וכמובן מים - המון מים. נוסף לכך, כל מי שהתיימר לגעת בו היה צריך להישמר מהשטחת הממד הרוחני שלו, מה שהפך את המלאכה למסובכת עוד יותר.
יוצרים רבים ניסו לעמוד במבחן הזה, אך הרימו ידיים עוד בשלבי העבודה הראשוניים ביותר על הסרט. נראה היה שהעיבוד הקולנועי כבר לעולם לא ייצא אל הפועל, ו"חיי פיי" ייכנס לרשימה המצומצמת של ספרים שהוכרזו כבלתי ניתנים לעיבוד קולנועי. אך אז הגיע אנג לי, הקולנוען הנפלא שכבר היה חתום בעבר על יצירות בסדר הגודל של "נמר, דרקון" ו"הר ברוקבק", וכפי שניתן להתרשם מעתה במיטב בתי הקולנוע ברחבי הארץ, לא רק שעמד במבחן, אלא שעשה זאת בהצטיינות. אמנם, הגרסה שלו ל"חיי פיי" אינה מושלמת הדרך שבה היא מטפלת בילדותו של הגיבור במערכה הראשונה מעט מתחנחנת, בנאלית ומגושמת עם דגש יתר על אקזוטיקה ופולקלור - אך הודות לבחירות האמנותית של הבמאי וליכולות הביצוע שלו, חלק הארי שלה מתגלה כהברקה גדולה, שהופכת את הסרט לאחד המרשימים והמיוחדים של השנה, ולקלאסיקה אמיתית ומיידית.
הסיבה הראשונה לכך היא שלי משכלל לכדי שיא את השימוש בתלת-מימד, וכמו מרטין סקורסזה ב"הוגו", מדגים איזה ערך יכול להיות לפורמט המושמץ. כאן, למשל, הוא משכיל להציג בעזרתו את זירת ההתרחשות המרכזית של הסרט במלוא העוצמה האינסופית שלה, לשקף כמה צלולים הם המים ולגרום לצופה להרגיש אט-אט כי טיפות חודרות דרך המשקפיים המיוחדות שלו, עד שהוא עצמו משתלב בתוך ההרמוניה המופלאה הזו עם האוקיינוס, ושוקע בתוכו.
וכך שט לו הקהל על הרפסודה המופלאה שבנה לו הבמאי, מהופנט בידי מקסם השווא. מדי פעם, בתזמון חכם ומדויק, מטלטל לי את הצופה באמצעות אשליות גדולות עוד יותר טיגריס שמזנק לפתע, לוויתן שפורץ מן המעמקים, והודות לתלת-ממד, נראה שהם מסתערים לתוך עינינו. בדיוק כמו ב"הוגו", גם כאן השימוש באמצעים הקולנועיים החדישים ביותר רק מוכיח כי סוד כוחה של האמנות הזו נותר כפי שהיה בימיה הראשונים: יכולתה להמם את הקהל כמו במופע קסמים.
לי מצליח לגרום לקסם הזה להיראות אמיתי לגמרי גם הודות לשימוש שלו באפקטים ממוחשבים לשם עיצובן של הדמויות הלא אנושיות. למעשה, צריך להודות כי לולא היינו יודעים מראש, למשל, שהטיגריס כאן אינו בשר ודם, לרגע לא היינו חושדים אחרת. חיית הטרף ב"חיי פיי" נדמית כאילו בזה הרגע יצאה מן הפרא או מן הכלוב בגן החיות, והשרטוט של תנועות גופה ומחוות פניה מדויק עד הניואנס האחרון. גם מי שלא יאהב את הסרט, יהיה חייב להודות כי הוא מציג את אחד הגיבורים הקולנועיים הבלתי נשכחים בתולדות משפחת החתוליים.
אך מעבר לשלמות הטכנית, מה שיפה בעיצובן של החיות כאן הוא תפיסת העולם שמנחה את לי. בניגוד לנהוג בהוליווד, אין אצלו שום פוצי-מוצי בכל הקשור אליהן. כבר בהתחלה הוא מבהיר כי הטיגריס אצלו לא יתנהג יתנהג כפי שלמדנו לצפות מסרטי אנימציה של דיסני, לא מהסס להכריז כי הטורף אינו חבר של בני האדם, ובהמשך מדגים עד כמה הוא אכן מסוגל להיות אכזרי, תאב דם וכפוי טובה.
בכלל, תיאור הטבע אצל לי נטול כל מלאכותיות או התייפייפות. אף שהסרט מיועד ומשווק לכל המשפחה, "חיי פיי" אינו מהסס להציג את הסובב אותנו באופן חייתי לא פחות מאשר פיוטי, ולהשתמש בטכנולוגיה המתקדמת כדי להצביע על הפרימיטיביות שלו. כך הוא מצליח לתפוס את התמצית הטהורה של הדבר היחיד שמאחד בין כל תושבי העולם, ואולי זה מסביר מדוע הפרויקט הקולנועי הזה נוחל כעת הצלחה קופתית, כה גדולה מסין ועד לוס אנג'לס.
הודות לכל אלה, "חיי פיי" הוא בראש ובראשונה תענוג לעיניים חוויה קולנועית מזוקקת להפליא שמצדיקה את מחיר הכרטיס וגם את עלות התוספת למשקפי התלת-ממד. אך יש בו גם משהו מעבר לזה, הודות לתוספת קטנה מבית היוצר של לי: אפילוג ופרולוג, בו אנו חוזים בגיבור בבגרותו מגולל בפני מחבר הספר (המגולם בידי רייף ספאל) את מה שאירע לו, ומאיר את מעלליו מנקודות מבט שונות. זהו נדבך משמעותי, שמונע מ"חיי פיי" להיות יצירה יפה אך חלולה, והופך אותו להרהור על מהות הסיפור. בסופו של דבר, הוא מעמיד גם אותנו במבחן, ושואל את הקהל האם, רגע לאחר שסיימתם להתענג על המעשייה הכי מדהימה ששמעתם בחייכם, תהיו מוכנים להתנכר לה ולהתכחש לה תמורת גרסה מציאותית יותר של ההתרחשויות? התשובה שלילית כמובן, מה שמעיד על מרכזיותם של הסיפורים בחיינו, על הצורך שלנו בהם כדי לצלוח את מה שעובר עלינו.
לפיכך, בדומה ל"בתוך הבית" הצרפתי שעושה כעת חיל בקופות ישראל, גם זה סרט שעוד יילמד בקורסים לכתיבה יוצרת, אמנות הנרטיב וכיוצא בזה. זוהי תצוגת תכלית הממחישה את כוחו של המסך הגדול ושל הרוח האנושית, אך יותר מכל את זו של הסיפור. הודות ליכולת של לי לשמר את הקסם שתמיד היה בקולנוע, ובו בזמן להפיק את המיטב מן ההתפתחויות הטכנולוגיות שמתחוללות בו כעת, "חיי פיי" גם מוכיח כי הסיפור של האמנות הזו רק מתחיל.
"חיי פיי": הבמאי אנג לי מדבר על הכל
מה דעתכם על "חיי פיי"? ספרו לנו בפייסבוק