בפרויקט סיכום השנה של המגזין TIME הוכתר בין היתר הסרט הגרוע של השנה, לשיטתם: "ענן אטלס". אנשי המגזין TIME לא מבינים כלום מהחיים שלהם. לא ש"ענן אטלס" הוא יצירה מושלמת שאסור לדבר בגנותה - אפשר לומר הרבה דברים רעים על הסרט הזה. יש בו הרבה חלקים שלא עובדים. יהיו בוודאי אנשים שייצאו ממנו משועממים, עצבניים או באמצע. אבל יש לסרט תכונה אחת שמפצה על כל מגרעת שיש לו: הוא לא דומה לשום סרט אחר שראיתם. התלונה הכי נפוצה על התעשייה ההוליוודית היא ש"נגמרו הרעיונות" שהם לא עושים שום דבר מקורי, הכל עיבוד או רימייק או מיחזור או סיקוול. וברור שזה המצב, כי כשאתה משקיע מאה מיליון דולר בסרט, אתה לא לוקח סיכונים, אלא הולך על מה שעובד. "ענן אטלס" הוא סרט בתקציב של מאה מיליון דולר שלא סתם לוקח סיכונים הוא קופץ בחדווה מצוק אל תוך בריכה של פיראנות. אם חזון לבדו היה מיתרגם לדולרים, "ענן אטלס" היה שובר קופות שמגמד את "הנוקמים". אם תעוזה היתה מביאה פרסים, "ענן אטלס" היה לוקח את כל האוסקרים השנה, כולל הפרס על מפעל חיים. אם שאפתנות היתה אורך, "ענן אטלס" היה נשאר בערך אותו הדבר (בכל זאת, שלוש שעות). לטעון ש"ענן אטלס" היה הדבר הכי גרוע שקרה השנה בקולנוע זה לזעוק נגד מקוריות, חדשנות או מחשבה שונה. זה לפנות להוליווד בבקשה ישירה: תנו לנו עוד ועוד מאותו הזבל המסחרי שאתם מייצרים, כי אנחנו לא מסוגלים לעכל שום דבר אחר.
אין חדש בסרטים שמורכבים מכמה סיפורים של דמויות שונות, שמדי פעם מצטלבים ביניהם: תחשבו "מגנוליה" או "התרסקות". "ענן אטלס" הוא סרט כזה בדיוק - רק שששת הסיפורים שהוא מכיל מתרחשים במקומות שונים מאוד ברחבי החלל והזמן. אחד מהם מתרחש על ספינה באוקיינוס השקט במאה ה-19, אחד בבריטניה ב-1936, אחד בניאו-סיאול של שנת 2144, ואחד בנקודה רחוקה עוד יותר בעתיד. לא רק זמן ומרחק מפרידים בין הסיפורים, אלא גם ז'אנרים: רגעים של מותחן-קונספירציה נוסח שנות השבעים בכיכובה של האלי ברי מתחלפים בקומדיה שמתרחשת ב-2012 בכיכובו של ג'ים ברודבנט, ומשם קופצים ישר אל המד"ב המטריקסי של ניאו-סיאול.
למרות השוני המוחלט בין הסיפורים, הם מתחברים ביניהם. לפעמים הקשר הוא באסוציאציה, ולפעמים הסיפורים משפיעים זה על זה, על אף מאות השנים המפרידות. הסרט טוען, שוב ושוב ובכמה דרכים ורמות שונות, שהכל קשור. מקומות וזמנים שונים הם דרכים שונות להסתכל על אותו הסיפור. כל אחד מאיתנו משפיע על העולם כולו, וכולנו רקמה אנושית אחת חיה. האמונה הזאת מתקיימת לא רק בסיפורים שהסרט מספר, אלא גם בעשייתו: אותם שחקנים מופיעים שוב ושוב, בכמה תפקידים שונים, כש"שונים" היא מילת המפתח.
אל תקומו ותצאו מהאולם מיד עם תחילת הקרדיטים. נכון, זה לא קל. מדובר בסרט ארוך מאוד, ואם סופרים גם את הטריילרים והפרסומות, אתם יושבים בכסאות הקולנוע כבר יותר משלוש שעות ובהחלט יכול להיות שהעדיפות הראשונה שלכם ברגע זה היא חדר השירותים הקרוב ביותר. ובכל זאת, חכו עוד דקה, כי אם תלכו תפספסו את אחד החלקים הטובים ביותר של הסרט: הקרדיטים לשחקנים. בזמן הקרנת שמו של כל שחקן, מוצגות על המסך התמונות של הדמויות שאותו שחקן גילם בסרט, והקטע הזה מוציא מהקהל קריאות תדהמה וצחוקים יותר מכל חלק אחר בסרט. תגלו ששחקנים מסוימים גילמו תפקידים שלא היה לכם מושג עליהם. "ענן אטלס" הוא סרט שמאמין שכל שחקן יכול לגלם כל דמות, בלי הגבלת גזע, צבע או מין.
עד כאן הרעיון, והוא מדהים. העובדה שטום טיקוור ואנדי ולאנה וושאבסקי הצליחו לעשות את הסרט השאפתני בטירוף הזה מדהימה, ומרשים עוד יותר שהסרט נעשה בלי לקמץ: מישהו בנה עולם שלם ומעוצב היטב עבור כל אחד מששת הסיפורים, טרח להכניס את טום הנקס, האלי ברי, הוגו וויבינג, ג'ים סטורג'יס ויו גרנט לסדרה של תחפושות, ואפילו הקפיד על השפה: כל אחד מהסיפורים לא רק נראה אלא גם נשמע שונה. אי אפשר להתבלבל בין האופן שבו אנשים מדברים ב-1849, ב-2012 ובשנת 106 אחרי הנפילה, מתי שזה לא יהיה. על הכוונות מגיע להם צל"ש עצום.
מה שפחות משמח הוא הביצוע. ככל שהסרט מנסה להיות סרט השנה, העשור והמילניום, "ענן אטלס" מפשל בכמה נושאים בסיסיים. מתחת לכל היומרה והרעיונות הגדולים יש סיפור, או ליתר דיוק, שישה סיפורים. כמה מהם טובים יותר מאחרים: סרט האקשן העתידני נראה נהדר (לא שהיינו מצפים למשהו אחר מהוושאבסקים שהביאו לנו את "מטריקס"); סיפורו של בן ווישאו כמלחין צעיר וגיי ב-1936 נוגע ללב וגם לאוזן. מנגד, העלילה הבלשית של 1973 היא אוסף של קלישאות ז'אנר ללא ערך מוסף, והפארסה עם ג'ים ברודבנט כמו"ל נאלח שמנסה לברוח מבית מחסה לזקנים היא לפעמים מביכה, והטון הקומי שלה, שכולל בדיחות שהיו מתאימות ל"אמריקן פאי" נראה כל כך לא במקום על רקע יתר הסרט שהוא פוגע בכולו כאילו בסצינה אחת באמצע "רשימת שינדלר" היה נכנס אלי יצפאן ומספר בדיחה על גרוזינים.
האמת היא שאפילו הסיפורים הטובים יותר אינם מקוריים, חדשניים או מבוצעים טוב במיוחד, וחלק מהסיבה היא האופן שבו הם מסופרים. מדובר פה בעצם באוסף של שישה סרטים באורך של כחצי שעה כל אחד, לא הרבה זמן כדי לבנות עולם שלם, ולכן כולם נראים בו זמנית קצרים מדי וארוכים מדי: אין להם מספיק דקות כדי לפתח דמויות או להתעמק בעולם שבו הם מתרחשים, והכל מרגיש כמו תקציר של סרט ארוך יותר, שהיה יכול להיות אולי טוב יותר. בו בזמן, העובדה שכל אחד מהסיפורים ערוך לסירוגין עם האחרים, ובין סצינה אחת לזו שאחריה עוברות לפעמים עשר דקות, גורמת לתחושה של מריחה. הזפזופ המתמיד בין קו זמן אחד לאחר, ואז לעוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, מעייף וגורם בין השאר לכך שלסרט יש מספר סופים שמגמד את "שיבת המלך" ומותח את גבולות הסבלנות עד לקצה ומעבר לו.
מאכזבת גם העובדה שנקודות ההשקה בין הסיפורים מעטות מאוד. ישנם אמנם מקרים שבהם הדים של תקופה אחת מגיעים עד לתקופה אחרת באופן בלתי צפוי ומשעשע, מה שעוזר לחשוב עליהם כעל חלק מסיפור אחד גדול, אבל במקרים אחרים הקשר הוא בין קלוש ללא-קיים. ואם אין קשר בין הסיפורים האלה, מה הטעם לספר אותם באופן כזה? אם הכל קשור, מה הקשר?
גם ההופעות המגוונות של אותם שחקנים בתפקידים שונים טוב יותר ברמת הרעיון מאשר ברמת הביצוע. עבודת האיפור בסרט מאוד לא אחידה: יש שחקנים שנעלמים לגמרי בתוך תפקיד בגזע או במין שונה, אבל במקרים אחרים זה פשוט נראה מגוחך, וגורם לאנשים לצחוק במקומות הלא נכונים. בן ווישאו כגבר אסיאתי נראה כאילו הוא לובש מסיכת פלסטיק של מיסטר ספוק, ולהוגו וויבינג יש רגעים שעושים פלאשבק ל"פרסיליה מלכת המדבר".
עדיין, הרעיון והחזון שמאחורי "ענן אטלס" כל כך גדולים, מעניינים ושאפתניים שהעובדה שהוא לא סרט כל כך טוב כמעט זניחה. אם גם אתם מאלה שמתלוננים על השמרנות ההוליוודית המשעממת, ורוצים יותר סרטים שיפרצו גבולות וינסו דברים חדשים, הפתק שאתם צריכים לשים בקלפי הוא כרטיס ל"ענן אטלס".
מה חשבתם על "ענן אטלס"? דברו על זה זה בפייסבוק