"אנה קרנינה" נחשב לאחד הספרים שכל אדם חייב לקרוא לפני מותו. מי שאחראי לקביעה הזאת כנראה רצה לוודא שאף אחד לא ימות מרוצה מדי מעצמו, כי קריאה של 1182 עמודים (בגירסה האנגלית) של יצירת מופת מן הקלאסיקה הרוסית היא מסוג הדברים שנוטים להישאר ברשימת ה"דברים לעשות לפני המוות" הרבה אחרי צניחה חופשית וטיול שורשים לניו-זילנד. רוב האנשים מסתפקים במשפט הראשון, הקובע שכל המשפחות המאושרות דומות אך המשפחות האומללות אומללות כל אחת על פי דרכה, ואולי גם מודעים לכך שיש בסרט איזה קטע עם רכבת. אם יש ספר שצריך גירסה מוסרטת טובה שתתקצר את הסיפור ותאפשר לנו להעמיד פנים שקראנו אותו למרות שרק ראינו את הסרט, זה "אנה קרנינה". והנה, הידד! בא ג'ו רייט המוכשר ("כפרה"), הביא את התסריטאי העצום טום סטופארד ואת השחקנית החביבה (עליו) קירה נייטלי, ועשה בדיוק את זה: "אנה קרנינה" שלם ב-129 דקות. ולמרות הכל, מרגישים את כל כובדם של 1182 העמודים.
"אנה קרנינה" הוא סרט שבו הצורה לא רק מאפילה על התוכן, אלא כמעט מסתירה אותו. הסרט מתרחש ברובו על במת תיאטרון. השחקנים נכנסים ויוצאים מתוך תפאורות שנבנות ומתחלפות על הבמה מסביבם, מבלי לנסות להסתיר את אחורי הקלעים. חדרי הארמונות המפוארים של סנט פטרבורג הם ציורים על לוחות עץ שטוחים, שלפעמים אנחנו יכולים לראות את הצד השני, הלא מצויר, שלהם. יותר מזה לעתים קרובות ההפקה גולשת מהבמה אל כסאות הקהל והיציעים שמעל. התחלפות התפאורות והמשחקים בינהן עשויות בוירטואוזיות האופיינית לג'ו רייט, איש שלא מכין קפה בבוקר בלי וואן-שוט ארוך ומורכב עד טירוף. הצורה המיוחדת הזאת להציג את הסיפור היא מקורית, מרהיבה, מלאה המצאות ולא נראית כמו שום סרט אחר. היא גם מחסלת את הסרט.
לארס פון טרייר ב"דוגוויל" השתמש בגימיק דומה מצד אחד, ושונה לחלוטין מצד שני: אצלו, הסרט כולו התרחש על במה ריקה, ואת התפאורות כולן הצופים נאלצו לדמיין. זה היה מוזר, אבל אפשר היה להתרגל; בתיאטרון זה הרי עובד כבר אלפי שנים. החוקים בנוגע למה שרואים ומה שלא נשארו עקביים לאורך (רוב) הסרט. כאן, רייט ממציא את החוקים בכל סצינה מחדש. פתאום אנחנו על הבמה, פתאום האולם הוא הבמה, פתאום אנחנו בחוץ בעולם האמיתי. זה מאוד מעניין, אבל גם נורא מושך תשומת לב. במקום להישאב לתוך הסיפור אנחנו עסוקים בהתפעלות מהדרך שבה רייט מצליח להכניס מסע ארוך ברכבת, או מירוץ סוסים, אל תוך במה בגודל מוגבל. כשקירה נייטלי מסתובבת בין תפאורות, חוצה "גן" דמיוני, דרך דלת קרטון אל תוך חדר מלאכותי, היא לא נראית כאילו היא מגלמת את אנה קרנינה, אלא כאילו היא מגלמת שחקנית שמגלמת את אנה קרנינה. זה מוסיף עוד "מסך" של הפרדה בין הקהל לבין הדמויות בסרט ומקשה עוד יותר להתחבר אליהן. אפשר אמנם להבין, רציונלית, את הסמליות שמאחורי ההחלטה הזאת (כל העולם במה, חיי החברה הגבוהה הם משחק-תפקידים אחד ארוך), אבל זה לא עוזר: ההתעקשות להיצמד לסגנון הנ"ל לאורך כל הסרט נותנת הרגשה של גימיק מגניב ונטול הצדקה, כמו גירסה של "אנה קרנינה" שבה השחקנים כולם היו מחופשים לארנבים, או גירסת דגלי האיתות ל"אנקת גבהים".
כל זה עובד נגד מה שהיה יכול להיות עיבוד מוצלח בהחלט ל"אנה קרנינה". התסריט של סטופארד חותך החוצה חלק גדול מהספר ומכניס את השאר לדיאלוגים מחודדים. קירה נייטלי היא אולי לא הבחירה הטובה ביותר לגלם את אחד התפקידים הנשיים המוכרים והמאתגרים בכל הזמנים, אבל אצל ג'ו רייט היא דווקא בסדר. ליהוק בעייתי יותר הוא ורונסקי, המאהב הכובש והמקסים של אנה, שבמהירות הופך למרכז חייה והסיבה להם. את התפקיד קיבל משום מה ארון ג'ונסון ("קיק-אס"), שהוא אמנם בחור חביב, אבל לאו דווקא מקרין כריזמה גברית שאי אפשר לעמוד בפניה, בעיקר לא בעיצוב שיער ואיפור שגורמים לו להיראות כמו תלמידת בית ספר יסודי עם שפם. דווקא ג'וד לאו בתור בעלה של אנה, קרנין המקורנן, מבצע תפקיד טוב יותר ולכן גם מעורר יותר הזדהות. פתאום הסוף הרצוי הוא דווקא שאנה תישאר עם בעלה, ואולי תעשה לו איזה מייקאובר.
התאמצות היתר הסגנונית גורמת לכך שככל ש"אנה קרנינה" יפה, ככל שהוא כתוב טוב ומשוחק לא רע, על המסך הכל מיתרגם לשיעמום. גם אם שיעמום מרהיב ויצירתי. ג'ו רייט מתעקש להוכיח שהוא לא פחות מוכשר ומביא לא פחות לשולחן ממטולסטוי או סטופארד. מישהו היה צריך לומר לו: ג'ו, כפרה, אתה נורא מוכשר. באמת. עכשיו בבקשה זוז קצת הצידה ותן לשמוע את הסיפור.
מה חשבתם על "אנה קרנינה"? ספרו לנו בפייסבוק