הנרי דוד לא שמע על הכוכב הצעיר, אליל הבנות, שעל פיו חרושת השמועות בביצה התל אביבית, יצא מהארון בפני חבריו. הוא פוער מולי זוג עיניים כחולות ותוהות ומעט משועשעות כשאני שואלת אותו האם, במקרה, הוא יודע במי מדובר. "מה? לא שמעתי על שום דבר כזה".
איך יכול להיות? כל התעשייה מדברת על זה כבר שבוע.
"כנראה בגלל שאני לא בתעשייה. אני הכי רחוק שיש מהתעשייה. אני חי ביקום שלי, שבו אין טלוויזיה, אין אתרי רכילות, אין פפראצי. יש רק משפחה, ילדים, חברים ותיאטרון".
זוהי, אם כן, תמצית המציאות של הנרי דוד, מודל 2013. עד לפני שש שנים יכול מאוד היה להיות ששמו היה נזרק לחלל האוויר, בניסיונות לשער באיזה אליל בנות מדובר בדיוק. הוא הרי היה שם, בלב הזרקורים, הכוכב הצעיר, היפה, האיכותי. שבע שנות משחק בתיאטרון לא נתנו לו את מה שתפקיד אחד בסדרת פריים טיים, "במרחק נגיעה", נתנה לו, פלוס רומן מתוקשר עד מאוד עם הכוכבת שלצדו, גאיה טראוב.
אבל הרבה זמן עבר מאז. סיפור האהבה הטלוויזיוני והחדשני בין בחורה דתייה לעולה חדש מרוסיה כבר הפך לחלק מהפנתיאון הלאומי, ופינה את מקומו לסדרות על חיילים חטופים ועוד תמות ממגנטות-אמריקאים אחרות. דוד עשה את אותו הדבר: פינה את מקומו לטובת כוכבים חדשים, והלך לעשות את שלו: להתחתן, להביא לעולם שני ילדים ולהמשיך להופיע, ערב ערב, על בימת תיאטרון "גשר". אבל קצת קשה לו כששואלים אותו לאן הוא נעלם. מבחינתנו, הוא לא נעלם לשום מקום. הוא פשוט המשיך לעשות את מה שהוא יודע לשחק ולהתפרנס.
"אני חושב שאמרתי את זה כבר כמה פעמים בעבר, אבל אין לי בעיה לחזור על זה", הוא אומר. "מבחינתי הפרסום, ההיסטריה, זה רק תוצר לוואי של העבודה. אני שחקן, אני הולך אחרי תפקידים, לא אחרי תוצרי לוואי, ואם אתה שייך לאנשים האלה, שנכנסים לתחום הזה בשביל הפרסום, אז זה גם מה שתקבל בתמורה. לא סתם קורה לאנשים מסוימים שכולם מדברים עליהם, על חיי האהבה שלהם. אני חושב שהם מבקשים את זה באיזשהו מקום. אני אף פעם לא נכנסתי לזה בשביל זה, זה קרה בטבעיות וגם יצאתי משם בטבעיות. ואולי אני עוד אחזור".
ספק אם התפקיד הנוכחי שלו בסרטו של יריב הורוביץ, "רוק בקסבה", יהיה זה שיסמל את הקאמבק הגדול של הנרי דוד לפסגת הכוכבות. שמו מככב אמנם בכרזות הסרט וברשימות הקרדיטים, ממש אחרי יון תומרקין, כוכב הסרט, אבל העלילה, שמספרת על פלוגת חיילים בעזה המבקשים לנקום את מות חברם, סובבת למעשה סביב דמותו של דוד. זאת אומרת שכן, הוא זה שמת. ובשלב מאוד מוקדם של הסרט.
"קראתי את התסריט ומיד נדלקתי עליו", דוד מספר. "אחר כך גם שמעתי את השמות שמעורבים בסרט, השחקנים וידעתי שאני רוצה אותו. הצילומים היו מאוד מגניבים, צילמנו בכל מיני לוקיישנים, היתה אווירה מעולה על הסט".
לא העליב אותך קצת לגלות שנתנו לך תפקיד כזה קטן?
"ממש לא. זה התפקיד והוא מגניב ורציתי אותו. לא אומר שאם היו מציעים לי את התפקיד הראשי הייתי מסרב, אבל זה עדיין לא הגיע לשלב שבו זה תלוי. וחוץ מזה שאני חושב שיון עושה עבודה מעולה".
ובכל זאת, אם השנה היתה 2007, זה כנראה היית אתה בתפקיד הראשי.
"זה לא מה שמעסיק אותי, באמת. אני לא יושב ומתאבל על התהילה שלי שחלפה, כי אני בכלל לא מרגיש את זה. תביני, ברור שיש אגו במקצוע הזה, אבל אני מקנא באנשים כמו סשה דמידוב למשל, על האופן שבו הוא משחק בתיאטרון ועל האנרגיות המדהימות שלו. אני רוצה להיות כמוהו. אני לא יושב ובוחן גדלים של תפקידים ושואל את עצמי למה נתנו לו תפקיד כזה ולי תפקיד אחר. זה שולי. אני פה בשביל לעבוד, זה כל מה שחשוב לי, ואני הרבה יותר חי את התיאטרון מאשר את המסך, למרות שאני מאוד אוהב קולנוע וזה פחות או יותר כל מה שאני צורך אני לא רואה טלוויזיה ולא צופה בהצגות תיאטרון של אחרים, אבל אני כל הזמן רואה סרטים. אין לי חלומות על תהילה ענקית, על לנסוע ולכבוש את הוליווד. אני אבא לשני ילדים, אני צריך לפרנס משפחה, וזה מה שמעסיק אותי. התיאטרון מאפשר לי את זה, ואני שם. כשיהיו עוד תפקידים, בקולנוע כי לטלוויזיה אני לא ממש מתגעגע אז אני אהיה שם".
בקיצור, אם בניתם על חזרה של דוד לקדמת הפריים, אתם יכולים, כאמור, לשכוח מזה. מצד שני, אם תעלו על מונית שירות לפתח תקווה, שם הוא גר כיום, יש סיכוי טוב שתוכלו לפגוש בו שם. "אני בשלילת רישיון כבר חודשיים, תפסו אותי נוהג תחת השפעת אלכוהול ושללו לי לארבעה חודשים".
הנה עוד משהו שעבר מתחת לרדאר של מדורי הרכילות.
"תמיד השתדלתי לרחף להם מתחת לרדאר ונראה לי שעכשיו אני כבר לא ממש מעניין אף אחד. גם כשהם כן התעניינו בי, זה עשה לי רע, מאוד. זה חדר לי לתוך מערכת היחסים (עם גאיה טראוב ח.ג.) והרס אותה. זה משהו שמתחיל לנהל אותך, אתה מוצא את עצמך מושפע ממניעים חיצוניים אם ללכת לכאן כדי שיגידו או ככה או לעשות ככה כדי שיכתבו ככה. ואותי אישית זה מוציא מאיזון, הדברים האלה. אחד הדברים שהכי חשובים לי בעולם זו השלווה הנפשית שלי, השקט הפנימי הזה, ואני לא אתן לאף אחד לקחת את זה ממני, בעד שום הון שבעולם".
בגלל זה גם התחתנת והפכת לאבא בגיל צעיר יחסית?
"בטח. הייתי צריך כבר את המקום הזה שלי, את הפינה שתהיה לי לחזור אליה בסוף היום, את היציבות הזו של בית ושל משפחה. את שואלת לאן נעלמתי בשנים האחרונות? אז נעלמתי לחיתולים, למשחקים, לצעצועים, וזה האושר הכי גדול בעולם".
וכשאתה עולה על מונית שירות, לא מזהים אותך? זה לא מביך?
"האמת שבמשך כל השנים האלה כן נמנעתי מלנסוע בתחבורה ציבורית, בגלל הפדיחה. פחדתי שיזהו אותי, אבל עכשיו אני מבין שזה שטויות. מה, אני לא בנאדם? ולא צריך להיות בתחום הזה כדי לדעת שכשחקן, אתה לא ממש מתעשר מהמקצוע. אני מצליח להתפרנס ולקיים את המשפחה שלי, אבל באופן צנוע, וזה מספיק. אז כן, לפעמים מזהים אותי במונית שירות, אז מה?".
מלים כמו "קנאה", "חרטה", או "געגוע" בהקשר של ימי התהילה שחלפו להם, בכלל לא נמצאות בלקסיקון של דוד, ולא מדובר במס שפתיים, אלא באדם שבאמת ובתמים מצא את מקומו בעולם, ולפחות לעכשיו, מדובר בעיקר על בימת התיאטרון. בימים אלה הוא מצטלם לעונה השנייה של "בלו נטלי" ביס ובמקביל, מככב בלא פחות מחמש הצגות בתיאטרון גשר, בו משחקת גם אמו, השחקנית ליליאן רות חיילובסקי וניכר שהוא מרגיש בבית בסביבת התיאטרון.
אנחנו נפגשים בבית קפה סמוך לתיאטרון גשר, ואחת לשלוש דקות עובר שם מישהו ומנופף לו לשלום. "אלה החברים שלי", הוא מסביר לי, אחרי ששני שחקני תיאטרון חולפים על פנינו. "אין לי חברים מה'תעשייה', אני לא בקשר עם אף אחד שהוא 'מפורסם'. האמת היא שאני אפילו לא יכול לעבור ליד אחד מבתי הקפה האלה ברוטשילד, איפה שכל הברנז'ה יושבת. זה עושה לי ויבראציות של גועל בגוף".
אבל כן צריך לשמר קשרים במובן כלשהו, ללכת לאודישנים.
"אני שונא ללכת לאודישנים, שונא. זה מוציא אותי משלוותי וזה פשוט לא שווה את המאמץ והלחץ הנפשי. סביר להניח שזו גם הסיבה שלא רואים אותי יותר בטלוויזיה או בקולנוע. יכול להיות שאני שם לעצמי רגליים. לא יודע, בינתיים טוב לי. זה כל מה שחשוב".
מתים לצפות ב"רוק בקסבה"? ספרו לנו בפייסבוק