הנעליים לא היו אדומות. הן היו לבנות. אבל מי זוכר? "הקוסם מארץ עוץ" היה ספר הרבה לפני שהיה סרט והיתה גם הצגה, שרשרת אינסופית כמעט של ספרי המשך רשמיים ולא רשמיים, סרטים אילמים, סדרות מצוירות, גרסאות מודרניות אפלות יותר ויותר, פריקוולים, כמה ניסיונות לסרטי המשך ומחזמר אחד מצליח מאוד בברודוויי, שלא להזכיר את המחזמר הישראלי הנצחי עם מיכל ינאי. ובכל זאת, "הקוסם מארץ עוץ" משנת 1939 נשאר תקוע עמוק בזיכרון הקולקטיבי של העולם, וכל השאר תופעות לוואי שבאות והולכות. בסופו של דבר, הכל חוזר לג'ודי גארלנד שחולמת על מקום מעבר לקשת, מתעופפת בהוריקן, נוחתת על מכשפה, ואגב כך מגלה את הטכניקולור.
"ארץ אוז" (שינוי שמה של הארץ בעברית נובע כנראה מתסבוכת זכויות יוצרים מוזרה) לא ישנה את המצב הזה: זהו רק עוד ניסיון לנצל את ההצלחה של הסרט המקורי כדי לבנות עליה משהו חדש. לא סביר שבעוד 30 שנה הסרט הזה ייזכר יותר מכפי שהיום אתם זוכרים את "בחזרה לארץ עוץ", הניסיון של דיסני משנות ה-80 לעשות סרט המשך ל"הקוסם מארץ עוץ" בעוד הסרט המקורי יישאר קלאסי באותה המידה. אבל בין כל המחוות והספין-אופים שנעשו לאורך השנים ל"הקוסם מארץ עוץ", "ארץ אוז" ראוי לציון בתור מחווה מושקעת ויפה במיוחד.
הבמאי סם ריימי ("ספיידרמן") לקח את הציטוטים הויזואליים מהסרט המקורי עד הסוף. כמו "הקוסם מארץ עוץ", הסרט נפתח בקנזס ובשחור-לבן. הפעם, במקום את דורותי, הוא מלווה את אוז (ג'יימס פרנקו המוצלח) קוסם במה שלמחייתו יוצר אשליות על הבמה, ובזמנו הפנוי יוצר אשליות של רומנטיקה לכל בחורה חולפת. אבל כמו דורותי, לא עובר זמן רב לפני שהוא נקלע אל סופת הוריקן, שלוקחת אותו אל מקום רחוק ומופלא שהדעות עדיין חלוקות האם צריך לאיית את שמו בא' או בע'. המעבר אל ארץ הפנטזיה לווה ב-1939 במעבר משחור-לבן לצבע, וזה היה מספיק כדי להדהים כל צופה ממוצע. למעבר הזה סם ריימי הוסיף משחקים מענגים עם תלת-מימד ורוחב המסך, והוסיף את הסרט לרשימת הסרטים שכדאי לראות בתלת-מימד. הפתיחה שווה צפייה רק בשביל הדברים המגניבים שריימי עושה עם המסך.
העניינים מבריקים הרבה פחות מהרגע שבו אוז הקוסם נוחת באוז הארץ. עוץ של 1939 היתה תפאורות קרטון ועץ ענקיות שנבנו באולפן, ונצבעו בצבעים בוהקים ככל האפשר; אוז של 2013 בנויה כולה באנימציה ממוחשבת (אלא מה) אבל משחזרת את המראה הקרטוני (תרתי משמע) של 1939. זה נראה מזויף פעמיים. הסרט הופך לסרט מצויר, סלט של אפקטים שלתוכו נדחפים מדי פעם כאילו בטעות שחקנים אנושיים, והכל בצבעים בוהקים ומשתוללים כמו פיצוץ בחנות ממתקים. לא שזה לא יפה, אבל שום דבר לא נראה אמיתי; הארץ לא נראית כמו מקום שאנשים חיים בו, אלא כמו מתקן בדיסנילנד.
בערך שתי שניות אחרי נחיתתו, אוז פוגש את המכשפה הראשונה שלו (מילה קוניס), וזמן קצר לאחר מכן מתוודע לשתי מכשפות נוספות (רייצ'ל וויז ומישל וויליאמס). תוך חמש שניות נוספות מתברר לו שהוא הגיבור שעל פי נבואה עתיקה יישלח כדי לחלץ את הממלכה הקסומה מידי שליטה מרושעת בקרב גדול. מאוד קשה שלא להיזכר כאן ב"אליס בארץ הפלאות", הגירסה המעודכנת הקודמת של דיסני לסיפור פנטזיה קלאסי, שבו אליס גילתה שהיא למעשה הגיבור שעל פי נבואה עתיקה יישלח כדי לחלץ את הממלכה הקסומה מידי שליטה מרושעת בקרב גדול. ונשאלת השאלה: האנשים האלה בדיסני מודעים לכך שקיימים גם סיפורים אחרים בעולם, נכון?
כמו דורותי, גם אוז צריך לקבל חבורה קטנה של בני-לוויה חמודים וקסומים, ואת מקום הדחליל, האריה ואיש הפח ממלאים כאן קוף מעופף, ילדה קטנה מחרסינה וגמד עם חצוצרה. אלה דמויות בלתי-זכירות, שחוץ מהויזואליות שלהם (והביצוע המוצלח בהחלט באפקטים ממוחשבים) אין בהם שום דבר ייחודי. גם שלוש המכשפות הן דמויות חד-מימדיות ומשעממות, ומהוות בזבוז נפשע של שלוש שחקנית שבלי ספק יכולות לעשות הרבה יותר. התסריט מחופף בדיוק במידה בה האפקטים מושקעים. לסיפור דווקא היה פוטנציאל: יש פה כמה רעיונות יפים, בעיקר בנוגע לשאלת הליהוק לתפקידי מכשפה טובה ומכשפה רעה והדרכים שבהן הסיפור מתחבר מאחור ל"הקוסם מארץ עוץ" המקורי - אבל הדרך שבה הם מוגשמים בתסריט הוא מחופף ועצלני: דמויות מחליפות אופי ומטרה בתוך סצינה בודדת בתירוץ הקלוש ביותר.
בקיצור, אין חדש: כמו כל כך הרבה תוצרת הוליוודית אחרת, "ארץ אוז" הוא איש-פח, עטיפה מבריקה וחלולה, בלי לב. סם ריימי שימן את הצירים שלו היטב ונתן לו שכבת צבע חדשה ויפהפיה, אבל לא הצליח להעניק לו נשמה משלו. אחרי הכל, הוא בסך הכל אמן אשליות מוצלח - הוא לא באמת קוסם.
מה חשבתם על "ארץ אוז"? דברו על זה בפייסבוק