"מעשייה אורבנית", סרט הפרינג' הישראלי החדש של אליאב לילטי שיוצא בימים אלה להקרנות סדירות בסינמטק תל אביב, הוא באופן מובהק הסרט הכי נועז שנוצר בתולדות הקולנוע הישראלי. הנועזות שלו באה לידי ביטוי בכל רמה אפשרית: בסצנות הסקס היצריות והמפורטות, עם נטייה לקינקיות; בטקסטים הניהיליסטיים והבוטים, שמבקשים להישיר מבט אל אמיתות החיים; וגם בשפה האסתטית של הסרט, שמתבססת חלק גדול מהזמן על מונולוגים פיוטיים של דמויות אפיזודיות, בגילומם של מיטב שחקני ישראל, ופחות על דרמה של ממש. כל אלה הופכים את "מעשייה אורבנית", עוד לפני הדיון בפגמיה, ליצירה קולנועית מיוחדת במינה, שקשה להסיר ממנה את העיניים ואי אפשר להתעלם ממנה.
במרכז הסרט עומדים אח ואחות צעירים ונטולי שם (ברק ונועה פרידמן), שמנהלים קשר רגשי מורכב, עם גוון ברור של גילוי עריות. זמן קצר אחרי מות אמם, השניים מחליטים לנסות ולאתר את אביהם, שנטש אותם כשהיו קטנים. החיפוש עובר במחלקה סיעודית בבית חולים, בר אפלולי, בית כלא, מוקד טלפוני ובית אבות. בכל אחד מהמוקדים הם פוגשים טיפוסים שונים ומשונים (אסתי ירושלמי, זוהר שטראוס, אוהד קנולר, אלכס פלג, מיכל שטמלר, אבי גרייניק ועוד ועוד), שפורשים בפניהם את משנתם על החיים. חדוות הנעורים והמפגשים המיניים שבאים בעקבותיה, מתנגשים בהדרגה עם החידלון של הזקנה והמוות.
אליאב לילטי, יוצר הסרט, הוא נוכחות חריגה בנוף הקולנוע העצמאי הישראלי. מדובר בבמאי מיינסטרים טלוויזיוני עתיר נסיון, שמאחוריו עבודות כמו "פרויקט מסלול", "אבודים" עם צופית גרנט, ספיישלים דוקומנטריים שונים וגם לא מעט פרומואים לערוץ 2. לאחרונה, לילטי היה שותף גם ליצירת פרויקט הסרטים הביתיים המדובר "כך ראינו" ביחד עם אריק ברנשטיין. מסתבר שמתחת לקורות החיים הנורמטיביות האלה הצטבר במהלך השנים תסכול אוונגרדי לא קטן, שהתפוצץ בחדווה בסרט פרינג' דל תקציב אך מלא ביצירתיות יצרית שוצפת. מה שכן, הרקע המקצועי העשיר של לילטי בהחלט בא לידי ביטוי בליטוש האסתטי המרשים של הסרט, שחרף תקציבו הנמוך מרגיש מושקע ומוקפד להפליא. לא מעט מהקרדיט לכך מגיע לצלם נדב הקסלמן, בעבודתו הראשונה באורך מלא, שצילם את כל הסרט במצלמת סטילס של חברת קנון, ועשה את זה פשוט נפלא.
החולשה המרכזית של "מעשייה אורבנית", שהיא מצד שני גם סיבת קיומו, היא היומרה העצומה שלו. מדובר בסרט אפוף בחשיבות עצמית, שפורש את משנתו האקזיסטנציאליסטית בכובד ראש מעט מנופח, ולא היה מזיק לו קצת הומור עצמי. אסי דיין, לדוגמא, ניצל בסרטים דומים כמו "החיים על פי אגפא" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה" מהמנופחות הזאת, בזכות ההומור ובזכות השנינות. ללילטי אין עדיין את יכולות הכתיבה של דיין, ועל כן הסרט שלו מרגיש קצת כמו עבודה של סטודנט נלהב לקולנוע. ולא שזה דבר כל-כך רע. סרטים ראשונים צריכים להיות חצופים, נועזים ויומרניים, וחבל שבעידן קרנות הקולנוע היוצרים בדרך כלל ממהרים "להזקין" ולנרמל את יצירתם מהר מדי, כדי לקלוע לטעמם של הלקטורים. בנוסף, אין ספק שלילטי מביע בסרט כמה מסרים, שעשויים להקשות על חלקים בקהל, בעיקר ביחס לנשים. אבל שוב ברור שאין בכוונתו של "מעשייה אורבנית" לעשות חיים קלים למישהו מהצופים, וההתגרות החצופה שלו היא חלק ניכר מסיבת הקיום שלו.
הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על "מעשייה אורבנית" הוא שלאליאב לילטי יש קול אמנותי אישי ומיוחד במינו, שבאמצעותו הוא מעצב מרחב קולנועי בעל טעם וריח יחודיים, שעל אף הפגמים הניכרים הופך את "מעשייה אורבנית" ליצירה קולנועית משמעותית ומרתקת. הסרט יעצבן אתכם, אולי אפילו יתיש אתכם, אבל לא תפסיקו לחשוב עליו זמן רב אחרי הצפייה. בדיוק בשביל סרטים מהסוג הזה, שמרחיבים את הגבולות של האפשרי בקולנוע הישראלי בחדווה גלויה לעין, צריך קולנוע עצמאי.
מה דעתכם על "מעשייה אורבנית"? ספרו לנו בפייסבוק