פסטיבל קאן 2013: התקפה חריפה על צה"ל והשב"כ ואורגיות עם קנטונה

פסטיבל הקולנוע היוקרתי בעולם הגיע אמש לנקודת האמצע שלו. דווקא בשלב שבו מגיע הזמן להתחיל להכריע אם הוא יירשם כמוצלח, הגרף שלו החל ליפול מטה – עם שלל סרטים בינוניים מינוס, ורק אחד שבאמת הותיר חותם. בעקבות תקרית חסרת תקדים באולמות, נמנע מאחד מבאי האירוע ליהנות אפילו מזה.

מה קורה קאן? יוצרו הפלסטיני של "גן עדן עכשיו" שב למכורתו לאחר הרפתקה כושלת בהוליווד. הוא עשה זאת כדי להציג את סיפורו של צעיר תושב הגדה המערבית, שמוצא עצמו קרוע בין המחויבות שלו למאבק הלאומי, נאמנותו לחברי ילדותו ואהבתו ליקירתו. ברגע שסוכן שב"כ מבקש להשתמש בו כסוכן כפול, מצבו נהיה מורכב עוד יותר.

איך היה: בעיניים ישראליות, סביר להניח שמירב העיסוק בסרט יתמקד בצורה בה הוא מציג את צה"ל והשב"כ – שני אלה מתוארים כאן כגופים אלימים ואף סדיסטיים, פורקי כל עול אך בסופו של דבר חלשים וקלים לתמרון. העיצוב החד-צדדי והקריקטורי של החיילים ואנשי שירות הביטחון הוא כמובן גם חולשה אמנותית, אך מעבר לכך משכיל אבו-אסעד ליצור כאן דרמת מתח פוליטית אפקטיבית. היא מזכירה יצירות דומות שנעשו על המחתרת האירית, וכמו המוצלחות שבהן משלב בין תסריט רהוט, בימוי מיומן, מימון נכון של דיאלוגים ואקשן וגם תפניות עלילתיות חזקות שממש מכות לצופה בפניו. נוסף לכך, "עומר" נהנה גם מתצוגות משחק משובחות, ובראשם אדם בכרי בתפקיד הגיבור, ובסך הכל אפשר להבין איך השתחל ל"מבט מסוים", מסגרת הצד החשובה בפסטיבל, שאף ישראלי לא הצליח להגיע אליה השנה.

הרגע הבלתי נשכח: דיאלוג בין הצעיר הפלסטיני לסוכן השב"כ הישראלי, בו נראה לרגע שהשניים מצאו לרגע את המכנה המשותף האנושי שמתעלה מעל לסכסוך.

מסביב להקרנה: בדבריו לפני ההקרנה שמר אבו-אסעד על נימה קורקטית, בלי הצהרות פוליטית מפוצצות. הוא התלוצץ על כך שנחמד לגלות כי אנשים באו להקרנה במקום ללכת לים בכזה מזג אוויר יפה, והציג שני אורחים בקהל – מוחמד בכרי, אביו של השחקן הראשי; ויעל לרר, פעילה פוליטית ותרבותית המזוהה עם בל"ד, שמגיחה לסרט בסצינה אחת והיא למעשה הישראלית היחידה שיש לה בו תפקיד אמיתי. שני אלה, כמו גם שאר הנוכחים באולם, פרצו במחיאות כפיים סוערות עם כותרות הסיום.

מה יקרה מקאן והלאה? בישראל, סביר להניח שגורלו של "עומר" יהיה זהה לזה של "גן עדן עכשיו": כלומר, הדרה מוחלטת, כולל מערוצי הטלוויזיה, אלא אם הסינמטק התל אביבי יגאל אותו. אך בעולם, השילוב בין התבנית הז'אנרית, הקומוניקטיביות שלו והנושא הטעון צפויים לקדם אותו למרכז הבמה – כולל אולי מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. אם במקרה ימצא את עצמו משתלב בחמישייה יחד עם מועמד ישראלי ויתחרה מולו על הזהב, לא יהיה לנו משעמם בחורף הזה.

מה קורה קאן? צעירים נאים וכמה דמויות משונות מתכנסים לאורגיה המונית. מככבים: אלן דלון ג'וניור ואריק קנטונה. אחראים לפסקול: M83 של אנתוני גונזלס, שהוא במקרה אחיו של הבמאי.

איך היה? כמתבקש, הפסקול מהפנט ומלא כוח, אבל הוא לא נמצא שם כל הזמן ובכל מקרה קצרה זרועו מלהושיע את הסרט המקושקש הזה. גונזלס הצרפתי מנסה להיתלות באילנות היומרניים ביותר שצמחו במולדתו, למשל אלן רוב-גרייה וליאו קראקס, אך לא משכיל לטפס לצמרת, ואפילו, מותר לומר, מתרסק לאדמה. התוצאה היא אחת מאותן פרובוקציות שמצליחות איכשהו להפוך עירום וסקס לדברים משעממים.

הרגע הבלתי נשכח: קנטונה פושט את מכנסיו וחושף אבר באורך הקריירה של אלכס פרגוסון.

מסביב להקרנה: בעוד שלשום עבר בשתיקה ביקורה בפסטיבל של הגברת הראשונה של צרפת, זה של קנטונה גרם אתמול לצלמי העיתונות לדרוך אחד לשני על הרגליים – אחרי הכל, לא כל יום מגיע לריביירה אחד מגדולי הספורטאים וגיבורי התרבות של המדינה, ועוד לכבוד סרט שהוא מתערטל בו. לרגל זאת, הבמאי גונזלס התבקש לספר על העבודה עם שחקן הכדורגל שהפך לשחקן קולנוע. היוצר שפע מחמאות, גם כשנשאל באשר לתדמיתו הידועה לשמצה של האיש שפעם הסתער על אוהד ביציע וכמעט ערף את ראשו. בתשובה לכך ענה שגילה כי מדובר דווקא באדם צנוע להפליא, שהיה ממש המלאך השומר של הצוות במהלך הצילומים.

מה יקרה מקאן והלאה? במקרה הרע, הסרט יישכח במהרה. במקרה הטוב, הוא ייזכר כקוריוז, וגם זה רק הודות לשמות המופיעים בו.

מה קורה קאן? עיבוד של השחקן/במאי לספרו הקאנוני של וויליאם פוקנר, על איכרים עניים המתמודדים עם מותה הקרב של אם המשפחה במיסיסיפי של ראשית המאה הקודמת.

איך היה? פרנקו ממשיך לעשות כל מאמץ כדי להתרחק מתדמית כוכב הילדים ולמצב את עצמו כיוצר אינדי בועט ואמיץ. בהתאם לזאת, הסרט מלא התחכמויות אמנותיות. בראשן, כיאה לריבוי הקולות של הספר, הוא מתנהל כולו במסך מפוצל ומציג שתי התרחשויות בו זמנית.

הגימיק הזה אולי יעשה טוב למוניטין של פרנקו, אבל לא ממש משרת את הסרט. זה נכון גם לגבי רוב בחירות הבימוי האחרות, ובעיקר הניסיון של היוצר הצעיר לטפל באמריקנה כפי שטרנס מאליק היה עושה זאת – כלומר, עם קריינות כבדה, צילומי טבע איטיים וכיוצא בזאת. בהתחשב בכך ובעובדה שאי אפשר להבין מילה ממה שהגיבורים אומרים, "בשוכבי גוועת" מתגלה כמעיק, מתיש ומייגע. מה שכן, הוא משכיל להעביר תחושה של זמן ומקום ולשקף את הדלות של גיבוריו, כך שיש בו משהו אותנטי ואיזשהו ערך. עדיין, בסך הכל מדובר בעונש שלא מגיע לנו.

רגע בלתי נשכח: הסצינה בה אנו חוזים בפירוט באופן שבו רופא כורת בנחת רוח איבר מרקיב של אחת הדמויות, וכל מה שהוא יכול להציע לה כדי להקל על הכאב זה בקבוק וויסקי.

מסביב להקרנה: "הגיל הממוצע כאן צעיר בחצי מן הרגיל" העיר אחד הבאים לפרמיירה בהביטו מסביב, והוא אכן צדק – הנוכחות של פרנקו על המסך ובאולם הביאה לכך שעשרות אמריקאיות רכות בגיל גדשו את המקום, יושבות בכיסאות שהתרגלו במהלך השבוע לישבנים קשישים יותר. הצופות הנרגשות הללו קידמו בתשואות משתפכות את שחקן הקולנוען, והוכיחו שוב כי עדיין ישנם אלילים בהוליווד. בהמשך לכך, אפשר כבר להכין את אטמי האוזניים לקראת פרמיירת "רק אלוהים סולח" של ריאן גוסלינג ביום רביעי.

מה יקרה מקאן והלאה? בהיותו לחלוטין בלתי נסבל לצפייה, לא מומלץ לאיש לשים את כספו על עתידו המסחרי של הסרט. אך דווקא בשל כך, הוא צפוי להעלות את המניות של פרנקו בתעשייה המתרשמת בקלות, להנציח את הסטטוס שלו כיוצר "רציני" ולהקל עוד יותר על מימוש הפרויקטים הבאים שלו.

מה קורה קאן? הבמאי האיטלקי הנפלא ("איל דיבו", "זה בוודאי המקום") מציג את סיפורו של בוהמיין רומאי מזדקן, שמשלים את מסעו ארוך השנים בעקבות מהות היופי.

איך היה? סרטו היומרני ביותר של סורנטינו עד כה מנסה להיות מעין גרסה מודרנית של "לה דולצ'ה ויטה". על פניו, יש לו נתונים להצליח במשימה השאפתנית הזו – פניו מלאות המבע של השחקן הראשי המופלא, טוני סרבילו; הצילומים עוצרי הנשימה שמוציאים את המיטב מנופיה של רומא, העיר המדהימה באירופה; מוזיקה אופראית; עשרות רפרנסים שמתבססים על עומק פילוסופי ותרבותי; תנועת מצלמה בלתי פוסקת ומלאת השראה; ותסריט מלא חום, אנושיות ובכל זאת גם קריצת עין.
אך כל האלמנטים הללו לא משכילים להתחבר. פה ושם יש דברים יפים, אך המכלול לא מצטבר ליצירת היופי הגדול שמבטיח שמו של הסרט. סורנטינו, מוכשר ככל שיהיה, עדיין אינו פליני, ולצ'ק שלו אין כיסוי הפעם.

רגע בלתי נשכח: מונולוג בלתי פוסק של הגיבור, שצולף כמכונת ירייה את כל האמת הכואבת על אחת ממכרותיו, ומלהג עוד ועוד בלי אוויר לנשימה ובטח שבלי רחמים.

מה יקרה מקאן והלאה? אף שברור כי איש לא רואה בו את יצירת המופת שביקש להיות, עדיין צבר הסרט מעריצים, גם אם ספורים למדי. אלה עמדו בתום ההקרנה וצעקו "בראבו" ממושכות, מה שמעיד על כך שהוא לכל הפחות יכול לבנות על קהל קטן אך נאמן. כמו כן, כיוון שאם מפרקים אותו לגורמים הרי שכל אחד ואחד מהם עומד היטב בפני עצמו, בהחלט ייתכן שיתמודד על אחד מן הפרסים האינדיבידואליים בפסטיבל – למשל בקטגוריות המשחק או הבימוי. מעבר לכך, סביר להניח שלא נראה אותו בעתיד ברשימת הפנינים הקולנועיות הגדולות של השנה ואפילו לא בפסגת הפילמוגרפיה של סורנטינו.

מתברר שלא צריך להרחיק לכת ולהכריז "אני נאצי" כפי שעשה פון-טרייר כדי למצוא את עצמך מסולק מקאן. אמש זה קרה לעיתונאי איטלקי שלא סגר את הסמארטפון שלו לפני הקרנה נוספת של "Inside Llewyn Davis" של האחים כהן, וכעונש על כך שהמכשיר צלצל והפריע לכולם, נושל מהתג שלו. ככל הנראה, מדובר במסרון ה"ער?" הטראגי בתולדות תעשיית הקולנוע.

בעת שהפרסונה נון-גרטה עשתה את דרכה חזרה לארץ המגף, הגיע במקומה לריביירה אורח מפתיע: Psy, האיש מאחורי "גנגנם סטייל" כמובן, שנצפה צועד בטיילת של קאן בנסיבות לא ברורות. כמעט כל אחד מן הבמאים בפסטיבל יכול רק לייחל כעת כי הסרט החדש שלו יזכה לכמות הצפיות שרשם הלהיט הווירטואלי של הדרום-קוריאני.

ומה אתם חושבים - "עומר" יעורר שערוריה בישראל? דברו על זה בפייסבוק