קיימת איזו אי הסכמה בסיסית בנוגע למהותה של סדרת "מהיר ועצבני". יש אנשים, ביניהם הבמאי ג'סטין לין, שמשוכנעים שהסדרה עוסקת בפושע לשעבר דומיניק טורטו ובשוטר לשעבר בריאן אוקונור, בקורותיהם, ביחסי החברות המתפתחים בינהם, בחבריהם ובבני משפחתם. אחרים טוענים שהסדרה הזאת עוסקת במכוניות יפות שנוסעות מהר מאוד. מוזר שזה דווקא הבמאי שטועה.
"מהיר ועצבני" היא הרי בדיוק הסדרה שאם נעז לומר מילה אחת על העלילה הלא-ממש-שייקספירית שלה, על רמת המשחק הלא מדהימה או על המסרים הבעייתיים, יצעקו עלינו, "אל תהיו כאלה כבדים! לא כל סרט צריך להיות איכותי! תנו לכבות את המוח וליהנות מהאקשן!". נכון. בהחלט. בדיוק. זה בדיוק מה שהיינו רוצים לעשות. אז למה לכל הרוחות לין לא נותן לנו פשוט ליהנות, ובמקום זה ממשיך להתנהג כאילו אכפת לו מהעלילה?
נתחיל מהחלק החשוב. כמו כל סרט בסדרת "מהיר ועצבני", מרכז הסרט הנוכחי הוא שתיים-שלוש סצינות מרדפי מכוניות ענקיות. ככל שהסדרה מתקדמת הסצינות האלה הופכות גדולות יותר, מופרעות יותר ומופרכות יותר, עם פחות ופחות התייחסות לחוקי הפיזיקה כפי שהם מוכרים למדע. מכוניות זה כבר לא מספיק: הפעם יש סצינה אחת שמתרחשת על גשר עצום וכוללת א. טנק, ו-ב. את הרגע הכי מענג במופרכותו הפיזיקלית מאז ווייל אי. קויוטי ורוד ראנר. סצינה אחרת כוללת מספר גדול של מכוניות, מטוס, ואת מסלול ההמראה הארוך ביותר ביקום הידוע. הסצינה הזאת קצת אפלה מדי, והרבה יותר מדי דברים מתרחשים בה בו זמנית, כך שקצת קשה לעקוב אחריה, ובכלל שום דבר פה לא מתעלה על סצינת גרירת הכספת מ"מהיר ועצבני 5". אבל בגדול, הכל בסדר. באנו לראות מכוניות נוסעות מהר וקופצות מתוך ולתוך דברים. קיבלנו בדיוק את זה. סבבה אגוזים.
אבל בין מרדף אחד לאחר יש פילר, המון פילר. הסיפור, בגדול, הוא כזה: דום טורטו (וין דיזל) נהנה מהחיים אחרי השוד המוצלח בריו, עד שמגיע דוויין ג'ונסון, מנופח קצת יותר מהענק הירוק ולובש גופיה שקטנה עליו בחמש-שש מידות, ומגלה לו שיש איזו כנופיה אחרת של שודדים ממונעים מסוכנים, שכוללת את לטי (מישל רודריגז), החברה של דיזל, שעקרונית חשבנו שבכלל מתה לפני שני סרטים. כדי לעצור את הרעים ולקבל בחזרה את לטי יש לגייס את חברי הצוות של דום מהסרט הקודם, אותם כולנו כבר מכירים ואוהבים: ההוא, נו, מה שמו (פול ווקר), השחור ההוא שהיה בסרט השני (טייריז גיבסון), היפני (סונג קנג) וגל גדות (גל גדות). "אנחנו משפחה. אנחנו עושים דברים כולנו ביחד או בכלל לא" מצהיר דיזל, בערך שני משפטים לפני שהוא מזכיר כלאחר יד שהיו עוד איזה שני חברי צוות במשפחה הזאת בסרט הקודם אבל הם לא יגיעו הפעם כי הם חופפים ראש או משהו. בנוסף, לדוויין ג'ונסון יש שותפה חדשה (ג'ינה קראנו) וג'ורדנה ברוסטר היא אם בנו של פול ווקר, ולוק אוונס הוא רע, ויש לו צוות שלם משלו של אנשים שלא תזכרו איך קוראים להם ולא יהיה לכם אכפת.
נכון שקשה לעשות סרט שיורכב מסצינות מרדף בלבד. כל סרט צריך עלילה כלשהי, אבל למה לכל הרוחות לקחת אותה כל כך ברצינות, למה לעשות אותה כל כך מסובכת, למה לבזבז עליה כל כך הרבה זמן? הבעיה היא שכל מה שאיננו מרדפי מכוניות בסרט הזה הוא לא סתם גרוע; הוא גרוע ברמת סרט אקשן שיוצא ישר לווידאו משנות השמונים. הוא גרוע ברמה שעל גבול הפארודיה העצמית. בעלילה אין הגיון משום סוג. אנשים מדברים אך ורק בקלישאות של סרטי אקשן, בין אם הם מתאימים למצב או לא. אנשים הולכים מכות זה עם זה כשהגיע הזמן ללכת מכות, גם אם בתכלס אין שום הצדקה עלילתית לכך. זה מסוג הסרטים שבו אחד הגיבורים יכול לכוון רובה צלפים עם כוונת לייזר לראשו של הנבל הראשי, אבל לא לירות, בלי שום סיבה מיוחדת מלבד העובדה שעוד לא הגענו לסצינת האקשן הסופית. העלילה כל כך מטומטמת שאין מה להתעצבן עליה: אפשר לצחוק או להתעלם.
וכשיש כל כך הרבה פילר בין המרדפים, אנחנו נאלצים לשים לב גם לדברים אחרים - למשל לעובדה שדיזל וצוותו הם למעשה חבורה של דושבאגז. השיטה שלהם להשיג כל דבר מידע, שיתוף פעולה, בוטנים - היא אלימות. כמובן, אלימות היא דבר שיש לצפות לו בסרט אקשן, וחלק מהסיבה שאנחנו הולכים לסרטים האלה הוא כדי לראות את האנשים שמגיע להם חוטפים מכות, וליהנות מזה. אבל דיזל ושות' לא מגבילים את עצמם לאנשים שזה מגיע להם הם פשוט דורסים (לפעמים פשוטו כמשמעו) את כל מי שנקלע לדרכם, גם אם הוא עובר אורח תמים, ואנחנו אמורים להריע להם על כך. בסצינה אחת כבר נדמה שגל גדות הולכת להשתמש בקסמיה הנשיים כדי להוציא מידע מאיזה מכונאי חולף שינוי מרענן - אבל לא: היא מוציאה את זה ממנו, כמובן, במכות. שלא לדבר על מאות ההרוגים הבלתי נראים בסרט. אם בסרטים הקודמים אפשר היה איכשהו להעמיד פנים שכל ההרפתקאות המוטוריות והמכוניות המתהפכות שבסרט עברו בדרך נס בלי הרוגים, עכשיו אין שום דרך לחשוב כך: הסרט הזה מלא באנשים מתים, מפוצצים, ומעוכים על ידי טנקים. רק שאנחנו לא רואים אותם, ואפילו לא מדברים עליהם. לא שנורא רצינו סרט מלא בגופות מעוכות ושבורות, אבל באופן כלשהו דווקא ההתעלמות המוחלטת הזאת מההרג הופכת אותו לגרוע יותר.
אלה מחשבות קצת כבדות בשביל סרט קיץ כל כך טיפשי, ואם הוא רק היה קצר וקליל יותר לא היה לאף אחד זמן אפילו להעלות אותן. "מהיר ועצבני 6" כבד מדי. סרטי הסדרה ידועים בכך שמסוכן לנהוג הביתה אחרי הצפייה בהם, כי פתאום האינסטינקט הוא לעקוף מימין ב-250 קמ"ש, לקפוץ מעל גשרים ולעבור מתחת למשאיות. הפעם אין הרבה סכנה כזאת: אתם הולכים לנסוע הביתה בזהירות.
מה חשבתם על "מהיר ועצבני 6"? ספרו לנו בפייסבוק