פסטיבל קאן 2013: פאשלה של ריאן גוסלינג וסקס לסבי סוער

רגע לפני הישורת האחרונה שלו, הציג אמש פסטיבל קאן גם את הטוב וגם את הרע עד כה שבסרטיו, ואם לא די בכך, הוסיף לזאת גם את הסקנדל הגדול של המהדורה הנוכחית:

מה קורה קאן: שנתיים לאחר שהיממו את קאן ב"דרייב", הבמאי הדני שב לשתף פעולה עם ריאן גוסלינג במותחן פעולה נוסף. הפעם הכוכב הלוהט מגלם צעיר אמריקאי שמנהל מועדון מפוקפק בתאילנד. בשעה שאחיו נרצח, אמו המטורפת (קריסטן סקוט-תומאס) מצפה ממנו שיוציא לפועל ונדטה כדי לנקום את דמו.

איך היה: על פניו, זהו עוד מותחן אלים ומסוגנן ברוחו של "דרייב", אך למעשה אין בו ולו טיפה מן הנשמה, הסטייל ושאר הרוח שלו. המעבר לאסיה לא היטיב עם וינדינג רפן וחברו משכבר הימים. כתוצאה מכך, הסרט כה איטי עד שהוא נראה כאילו צבי יבשה צילמו את תלאותיהם של חלזונות. הוא כה סתמי ואוורירי עד שיש בו פחות עומק מאשר באותם סרטוני "ריאן גוסלינג מסרב לאכול דגנים" שכבשו את הרשת בשבוע האחרון, ואין לו שום היגיון או תנופה. אמנם יש בו קטעי אלימות קיצוניים להחריד, אבל גם הם לא מצליחים לטלטל, שכן הם נראים תלושים כמו הראשים הערופים מן הגופות שמתגלגלות כאן מכל עבר. "Only God Forgives" מנפנף בחרבות, אבל הן לא מושחזות, ואמנם הוא מתרחש בתאילנד, אך הצפייה בו משולה לעינוי סיני. שריקות הבוז בסיום הקרנתו היו מוצדקות, כמו גם הרפש שמיד הושלך עליו ברחבי הרשת.

הרגע הבלתי נשכח: סקוט-תומאס, המגלמת ביץ' מהגיהנום שנראית כאילו גברת לינוביץ' מ"רמת אביב ג'" שקעה בתוך חומצה וקמה ממנה כמוטציה מוטרפת בהרבה, חושפת את רשעותה במהלך ארוחת ערב עם בנה ובת לוויתו.

מסביב להקרנה: אם הכל היה קורה לפי הספר, גוסלינג היה צועד אמש על השטיח האדום ומעורר היסטריה. אלפי מעריצות צרפתיות היו תולשות את השיער למאות צלמי עיתונות, ושאר הנוכחים היו מחכים למוצא פיו במסיבת העיתונאים. אך כל זה לא קרה, שכן באופן מפתיע ונדיר יחסית לסטנדרטים של קאן, הכוכב לא נחת בריביירה. התירוץ הרשמי: חברות הביטוח לא הרשו לו לטוס כיוון שהוא מצלם עתה את סרט הביכורים שלו, וכל המאמצים לשכנע אותן לחזור בהן לא צלחו. "לא נורא, אני לא מרחם על ניקולס", הכריז השחקן בתגובה. "יש לו מסביבו את אשתו ואת קריסטן סקוט-תומאס, ועם נשים יפות כאלה בצדך, מצבך בסדר גמור".

מקאן והלאה: גם שיתוף הפעולה הקודם והפולחני בין השחקן לבמאי לא היה בדיוק הצלחה קופתית מסחררת, אז הסרט הבלתי נסבל לצפייה הזה יתקשה למשוך ציבור רחב או קהל כלשהו, ויסתפק בפלג קטן עד מאוד של מעריצים מבין מבקרי ושוחרי הקולנוע. מעריצות גוסלינג, אל דאגה - הקריירה שלו מספיק חסינה כדי שזה לא יפגע בה.

מה קורה קאן: הדרמה החדשה והארוכה כתמיד (שלוש שעות) מבית היוצר של עבדלעטיף קשיש, מי שזכה בעשור האחרון בשני פרסי סזאר לסרט הצרפתי הטוב ביותר – בפעם האחרונה זה היה על "הגרגר והדג" שהופץ בהצלחה בישראל. כאן הוא מציג את מערכת היחסים הרומנטית בין שתי נערות. מגלמות אותן ליה סיידו, המוכרת לקהל הבינלאומי מ"חצות בפריז", והתגלית אדל אקסארקופולוס.

איך היה: כמו בעבודותיו הקודמות, גם כאן מצליח הבמאי לגרום לנו להרגיש כאילו שאנו עוברים את החיים האלה יחד עם הדמויות, והפעם באופן סוחף עוד יותר מאשר בעבר. כל זאת, הודות לבימוי אינטנסיבי ואינטימי שנצמד לגיבורות, עריכה סבלנית שמתערבת רק כשחייבים, תסריט אמין ומשכנע ובעיקר עבודת משחק שאין בה ולו תו מזויף אחד. שלוש השעות עוברות ביעף, ומתענגים בהן על כל דקה ודקה.

נוסף לכך, הסרט ראוי גם להערכה על האומץ שלו להציג את הסקס הלסבי בין שתי הנערות באופן כה מפורט וסוער, עד שהרגעים הדומים מ"ברבור שחור" נראים כלחיצת יד בין שני ברווזי צעצוע באמבט. אך התמקדות יתר בממד הארוטי תעשה עוול ל"כחול הוא הצבע החם ביותר", שכן יש בו כל כך הרבה יותר מזה. אכן, הוא מפתה כסרט כחול, אבל גם צלול כשמים כחולים, עמוק כמים כחולים, חזק כמו כדור כחול ועצוב כמו בלוז. זהו הדבר הכי טוב שראינו עד עכשיו בתחרות הרשמית, ואמנם חסר בו עוד קצת עוקץ או רגש כדי להפוך אותו ליצירת מופת אמיתית, אבל הוא היה ראוי למחיאות הכפיים האדירות בתום ההקרנה והתגובות הנלהבות אחריה.

הרגע הבלתי נשכח: לא, לא סצינות הסקס, אלא דווקא הרגע שבו הסרט מצליח להכיל את אחת הסיטואציות המורכבות ביותר בדינמיקה האנושית – מפגש מחודש בין אקסיות מיתולוגיות. גם אז הוא משכיל להציג את הדברים בדיוק כפי שהם היו קורים במציאות, בלי לעגל שום פינה, ולוכד ברשתו את המורכבות החמקמקה של החיים.

מה יקרה מכאן והלאה: קודם כל, הסרט יכול לראות עצמו מועמד לאחד הפרסים הראשיים בפסטיבל – בעיקר נראה מתבקש שאחת או שתיים מהשחקניות שלו יזכו כאן בפסלון. מעבר לזאת, ברור שלדרמת איכות צרפתית באורך שלוש שעות לא יהיה קל למצוא לעצמה בית חם ברחבי העולם, אך השילוב בין רמתה האמנותית ותכניה המיניים בוודאי תזכה אותה בחשיפה בינלאומית רחבה יחסית. בצרפת עצמה, היא כרגע עקפה את "העבר" המהולל של אשגר פרהדי שהוקרן כאן מוקדם יותר השבוע במירוץ לסזאר. ובאשר לישראל? "כחול הוא הצבע החם ביותר" נרכש כאן להפצה ומזל שכך, ואם באמת יגיע לאולמות, המסורת מלמדת שאפשר לצפות לדיון נוקב מול הצנזורה לגבי הגבלת גילאי הצפייה בו.

יהיה מה שיהיה, סיידו מבססת בו את מעמדה כאחת השחקניות הצעירות הצרפתיות המוכשרות בדורה, ואקסארקופולוס מתגלה בו ככזו. יהיה להן קשה להתעלות בהמשך הקריירה על הופעתן כאן, ויהיה לנו מרתק לראות אותן מנסות לעשות זו.

מה קורה קאן: הבמאית קלייר דני ("עבודה טובה"), מבכירות הקולנועיות בצרפת, מציגה הפעם את סיפורו של אדם מן היישוב היוצא לנקום באיל ההון שהתעלל מינית באחיינתו. הוא חושף עוד ועוד מידע וכך מתגלה שבהתאם לשם הסרט, כולם מניאקים, בעיקר אם הם עשירים.

איך היה: הסרט הולך עד הסוף וכמיטב הפילם-נוארים משכיל לייצר אווירה אפלה ומטרידה באמת. אך העשייה שלו כה חמורת סבר, הקצב כה חסר אנרגיה והעלילה כה מפותלת, עד שחוויית הצפייה בו נהיית במהרה למייגעת ומתישה, והקהל מאבד עניין בחלקי הפאזל המתחברים.

הרגע הבלתי נשכח: הסצינה בה מחדיר המנוול מן העשירון העליון קלח תירס בוער בין רגליה של צעירה צרפתייה אומללה. גם הצופים שהתרגלו בפסטיבל הזה לכל זוועה אפשרית לא היו יכולים להישאר אדישים.

מסביב להקרנה: כיאה למעמדה של דני בקולנוע האיכות הצרפתי, ההקרנה היתה מלאה בכל המי ומי שלו אבל גם באורחת צפויה פחות – קיילי מינוג, שהגיעה לאולם עם חברה הטוב ליאו קראקס, מי שביים אותה שנה שעברה ב"הולי מוטורס".

מקאן והלאה: כמו "הבנק" ו"הקפיטל", מותחנים קודמים מן השנים האחרונות שתיארו כיצד 99 האחוז יוצאים למאבק דון קישוטי בשחיתות מוסרית ורוחנית של האחוז, נראה שגם הסרט הזה יתאדה חיש-קל.

יום לאחר הקרנת הבכורה של "מעל הגבעה" הישראלי, החלו להתפרסם בתקשורת הצרפתית ביקורות עליו. עד כה מתלהבים המבקרים מן הדרמה הקומית של רפאל נדג'ארי בכיכוכבם של אורי פפר ומוני מושונוב. לה מונד, העיתון החשוב בצרפת, אף יצא מגדרו, כתב כי מדובר ב"סרט פשוט יוצא מן הכלל" ושפע מחמאות לכל המעורבים בעניין, בעיקר השחקנים.

בו בזמן, העיתון ושאר כלי התקשורת במדינה עסוקים בסקנדל הגדול ביותר שהתפתח עד כה מסביב לקאן: הצהרותיו של הבמאי פרנסואה אוזון שלשום ב"הוליווד ריפוטר". כזכור, הקולנוען האהוד בדרך כלל הציג בפסטיבל את "Young and Beautiful", העוסק בפרוצה צעירה. בהמשך לכך, אמר לעיתון האמריקאי כי למשנתו יציאה לזנות היא פנטזיה של נשים רבות, דבר שמן הסתם הקים עליו את כל הפמיניסטיות במולדתו, ולא רק אותן. המהומה אילצה אותו לפרסם התנצלות בטוויטר ולהבהיר, כנהוג במקרים כאלה, שדבריו הוצאו מהקשרם. כרגע נראה שהבמאי הצליח לכבות את האש, אבל אפשר רק לדמיין מה יקרה לו אם ייפול בטעות לציפורני הטרולים של הפייסבוק הישראלי.

פסטיבל קאן 2013: כל הדיווחים והביקורות