"רק אלוהים סולח": קשה, מוזר, מסויט – ולא רע בכלל

"רק אלוהים סולח" הוא סיוט. סיוט קולנועי, סיוט לדמויות שלו, וסיוט גם לרבים מהצופים.

בפעם הקודמת שבה הבמאי ניקולס ווינדינג רפן שיתף פעולה עם ריאן גוסלינג, התוצאה היתה "דרייב" – אחד הסרטים הנפלאים ביותר או הבלתי נסבלים ביותר של 2011, תלוי את מי שואלים. "דרייב" סבל מבעיה של ציפיות: אנשים שנכנסו אליו בציפיה לסרט אקשן מגניב הופתעו כשמצאו שם דרמה איטית מאוד, עם שתיקות ארוכות והבלחות מעטות של אלימות מזוויעה. עכשיו, כשרפן וגוסלינג משתפים פעולה שוב, אי אפשר לומר שלא הזהירו אותנו: אם אתם מצפים לראות את ריאן גוסלינג מסתובב במבט מזוגג ושותק הרבה, ומדי פעם הבלחות של אלימות מזוויעה, זה בדיוק מה שתקבלו. אל תתנהגו כאילו אתם מופתעים. אז למה כל כך הרבה אנשים ממשיכים לטעון ש"רק אלוהים סולח" הוא סרט בלתי נסבל לחלוטין?

כנראה משום שרפן מסיר הפעם אפילו את מראית העין של הנורמליות. ב"דרייב", מתחת לערימות של הסטייל והיומרה, היה סיפור פשוט, נוסחתי אפילו, שראינו כבר בהרבה סרטים אחרים. "רק אלוהים סולח", לעומתו, לוקח את המבנה ההוליוודי המקובל של הגיבור הנוקם את נקמתו ומנצח את הרעים, מכה אותו עד אובדן צלם אנוש ומשליך אותו בסימטה אפלה בבנגקוק. אין דמויות ב"רק אלוהים סולח", יש סמלים. כמעט שאין דיאלוגים בסרט, יש רק פעולות מפוסלות ומעוצבות היטב. ולפעמים נראה שהסרט כולו מתרחש בתוך מין חלום דיוויד לינצ'י שבו חוקי הפיזיקה וההמשכיות לא תקפים. חרבות מתגשמות מתוך האוויר, סצינות ריאליסטיות מתערבבות עם חלומות ופנטזיה. את הפרטים הביוגרפיים החשובים ביותר על הדמויות אנחנו שומעים רק בשלב מאוחר, כך שרק ‏בדיעבד ניתן להרכיב את הפאזל (הלא מאוד מסובך) ולהבין מה בעצם קרה ולמה.

מפה ומשם ניתן להבין שג'וליאן (ריאן גוסלינג) ואחיו הם שני אמריקאים שחיים בעולם התחתון של תאילנד, והם לא אנשים נחמדים. לאח הגדול, למשל, מתחשק יום אחד לאנוס ולרצוח איזו נערה, אז הוא עושה את זה. הוא נענש על כך באופן מידי, בחסות מפקח משטרה תאילנדי רודף צדק וקריוקי. בעקבות זאת, מגיעה לתאילנד הסיטרא-אחרא: קריסטין סקוט תומס, בתפקיד אמא של שני האחים, והדמות השטנית ביותר שנראתה על מסך קולנוע כלשהו מזה זמן רב. האם דורשת נקמת דם (כשנאמר לה שהבן האהוב שלה אנס ורצח בת 16, היא עונה: "אני בטוחה שהיו לו סיבות"), וקור הדם שבו היא פוקדת על רצח הוא מזעזע קצת פחות מהנכונות שלה להשפיל את בנה הנותר כדי להשיג את מה שהיא רוצה.

זה עדיין היה יכול להיות סרט עם סיפור, ובאמת, התסריט המקורי היה יותר סטנדרטי. אבל רפן הפשיט ממנו עוד ועוד: כמעט כל דיאלוג נגנז, כל הסבר הושלך לפח, כל סצינה שהיתה עלולה להביא להזדהות כלשהי עם הדמויות הוכרזה כמיותרת ונעלמה. מהסרט נשאר רק השלד המדמם: סיוטים, אשמה ואלימות. רפן מציג על המסך גרונות פתוחים, ידיים כרותות ועוד שלל איברים אנושיים במצבים בלתי שגרתיים. הוא מצלם אותם יפה ואסתטי, כמו סידור פרחים מדם ומעיים, מוארים בעיקר באדום. ככה זה בגיהינום.

ריאן גוסלינג הוא מלכודת הדבש של הסרט: אם תגיעו לסרט כדי לראות את השחקן החתיך והמגניב, תקבלו אותו מבצע תפקיד שהיה אפשר להטיל גם על חציל מוכשר. את רוב זמנו הוא מעביר בבהייה בחלל, עד כדי כך שעולה במלוא הרצינות השאלה האם ג'וליאן סובל מפגיעה מוחית כלשהי. ההגדרה של ג'וליאן כגיבור הסרט היא מפוקפקת: מבין כל הדמויות המשמעותיות בסרט, הוא כנראה זה שעושה הכי פחות, ובוודאי שאינו "גיבור".

אז לא, "רק אלוהים סולח" הוא לא סרט נעים לצפייה. הוא לא מנסה לגרום לכם להרגשה טובה. אבל מכאן ועד לטענה (הנפוצה) לפיה ניקולס ווינדינג רפן איבד את זה לחלוטין, השתן של "דרייב" עלה לו לראש וסרטו החדש הוא בבחינת פלוץ מצולם – יש מרחק גדול. כי למרות הכל, "רק אלוהים סולח" מצליח לפעמים להיכנס מתחת לעור (לא רק מילולית, אבל בהחלט גם), ואי אפשר שלא להרהר בסימבוליות שלו – מי בעצם אלוהים פה, ומי השטן. זה סרט שמכוון את עצמו לקהל "פסטיבלי" בלבד, אבל בתחום זה – יש גרועים ממנו בהרבה. בהחלט לא היה מזיק לרפן לתקשר קצת יותר עם הקהל, אבל למרות הכל, למרות האיטיות ולמרות סצינות הקריוקי, יש סיבות טובות לראות את "רק אלוהים סולח". אתם רק צריכים לדעת למה אתם נכנסים כשאתם הולכים לסרט הזה. אתם נכנסים לגיהינום.

מה חשבתם על "רק אלוהים סולח"? ספרו לנו בפייסבוק