"אליסיום" הוא סרט סבבה, והוא גם מאכזב ביותר.
כדור הארץ הפך לגוש של זוהמה ובוץ. תושביו העשירים ביותר החליטו שנמאס להם, ועזבו. הם עברו לחיות באליסיום, תחנת חלל ענקית שמרחפת בשמי כדור הארץ. החיים באליסיום מושלמים, לכל אחד יש מדשאה, בריכה ורופא אוטומטי שתחת השגחתו בני אדם הם כמעט בני אלמוות. כל יתר ה-99% נשארו על פני הכדור, עובדים קשה או לא עובדים בכלל, מנסים למשוך איכשהו עד מחר ועד השבוע הבא. מאט דיימון הוא אחד מאותם קשי יום, פושע לשעבר, פועל פשוט, שמגלה יום אחד שחייו, אופס, עומדים להסתיים. אפשר אמנם לטפל בזה באליסיום, אבל אי אפשר להגיע לאליסיום. הם יורים באורחים בלתי קרואים.
"אליסיום" הוא סרטו השני של ניל בלומקאמפ, וכבר אחרי שני סרטים הראשון היה "מחוז 9" אי אפשר לטעות בסגנון שלו. בלומקאמפ מצלם סרטים על העתיד, על חלליות וחייזרים, אבל בניגוד לסרטי מד"ב שבהם העתיד מצוחצח ומלוקק, העתיד של בלומקאמפ הוא עולם שלישי. הוא מלוכלך, מחוספס, מפורט, מכוער במובן היפה של המילה. עבודת האפקטים והעיצוב בסרט היא ללא רבב, וגם אם ראיתם כבר חללית או שתיים ממריאות על המסך בקולנוע, הטיסה מכדור הארץ לאליסיום היא בכל זאת מתקן שטיפת עיניים בהילוך גבוה. הוא גם יודע להציג טכנולוגיה כך שתיראה זרה, מסוכנת, אמינה ומגניבה. מדברים עכשיו על ריבוט ל"שליחות קטלנית". זה, כמובן, רעיון מיותר לחלוטין, אבל אם מישהו צריך לעשות את זה כדאי שייקחו את בלומקאפ לתפקיד.
הבעיה היחידה היא שהסרט הוא... איך לומר? טיפשי.
זאת זכותו להיות טיפשי. זה טבעי לחלוטין שסרט-אפקטים קיצי יהיה טיפשי. גם "פסיפיק רים" המהנה בטירוף הוא סרט טיפשי מאוד. שום דבר פה לא מתבלט בטמטום יוצא דופן. סתם, אתם יודעים, סרט אפקטים כזה, סרטים כאלה לא נוטים להיות סמינר בפילוסופיה. העניין הוא שמניל בלומקאמפ ציפינו ליותר. "מחוז 9" לא היה סתם סרט אקשן מגניב: הוא היה מדע בדיוני חברתי במלוא מובן המילה, וכשהוא דיבר על חייזרים, הוא דיבר בעצם על אפרטהייד. זה היה סרט חכם במידה בלתי רגילה עבור סרטי אקשן הוליוודיים, ולכן מטבע הדברים הציפיות היו ש"אליסיום" ימשיך את המסורת, ויהפוך את בלומקאמפ רשמית לאיש החכם של הוליווד.
וזה לגמרי לא קרה. נכון, גם "אליסיום" מנסה להיות סרט עם רלוונטיות חברתית: הפעם הוא עוסק בפערים בחברה, ב-99% ובשלטון האליטות. רק שהוא עושה את זה באופן הכי פשטני והכי רדוד שאפשר; למעשה, הוא לא עושה שום דבר עם הקונפליקט חוץ מלהעביר אותו לחלל. פעם העשירים גרו במגדלי אקירוב, היום הם גרים באליסיום, תחנת החלל הענקית שמרחפת לה מעל לכדור הארץ. אבל חוץ מזה, שום דבר לא השתנה. הסרט לא מנסח שום אמירה על המצב הכלכלי, בהווה או בעתיד, מלבד האבחנה שהעשירים הם רעים, העניים הם טובים וזה לא פייר. נראה שדיכוי העניים בכדור הארץ נעשה לשם הדיכוי בלבד, בלי שום מטרה. אנשים מתנהגים שוב ושוב בטמטום. הנבלים בסרט (ג'ודי פוסטר ושאלטו קופליי) הם נבלים של סרטים מצוירים: הם רעים לצורך הרוע בלבד. לקופליי, בעל המבטא שנשמע כמו אירי-מנסה-לחקות-סקוטי, לפחות יש דמות מעניינת לשחק; פוסטר לא קיבלה אפילו את זה.
ובכלל, לסרט חסרה תשובה לשאלה אחת מרכזית: מה הרעיון הגדול? מאחורי כל יצירת מדע בדיוני גדולה עומד רעיון שעליו הסרט בנוי. מה אם העולם כולו הוא בעצם אשליית מציאות וירטואלית? מה אם אפשר היה להיכנס לתוך חלומות של אנשים אחרים? מה אם היית חוזר בזמן ופוגש את אמא שלך כשהיתה בגילך? אפילו ל"עולם הזמן" שמזכיר את "אליסיום" מבחינות מסוימות, אבל היה סרט מאכזב מאוד היה קונספט אחד מרתק: השימוש בזמן כבכסף. איזה רעיון גדול יש ל"אליסיום"? מה הסרט הזה מציע שאין באף סרט אחר? חלליות? רובוטים? מאט דיימון? אין פה כלום; לא ברור מה בעצם משך את בלומקאמפ לספר דווקא את הסיפור הזה.
"אליסיום" הוא באמת לא סרט רע, על פי כל המדדים של סרטי קיץ. הוא מהנה ויפה ומעוצב להפליא. הוא בסדר גמור; אבל לעזאזל, זה היה יותר מדי לבקש שלאורך הקיץ כולו נקבל סרט אחד שבו אפשר להפעיל גם את המוח?
מה חשבתם על "אליסיום"? ספרו לנו בפייסבוק