משפט הפתיחה של "אנה קרנינה" היה כבר נקודת המוצא של סרטי אינדי רבים. אומללותן של משפחות היא אחת הסוגיות החביבות על יצירות מסוג זה, ולכן לא היה מפתיע לגלות כי זה גם הנושא שעומד במרכז "העיניים של מייזי" הטרי, שפתח את הפסטיבל הראשון לקולנוע אמריקאי עצמאי בישראל, ובו בזמן הופץ מסחרית ברחבי הארץ.
אך אף שהוא דש בחומרי גלם כה לעוסים, ולמרות התבססותו על רומן של הנרי ג'יימס שפורסם בסוף המאה ה-19, משכיל הסרט להתבונן בנושא מנקודת מבט מקורית. זו גם מאפשרת לו ליישר קו עם התמורות החברתיות והיווצרותם המתמשכת של מבנים משפחתיים אלטרנטיביים.
כל זה קורה כיוון שבאופן יחסי לסרטים קודמים לפניו, בעלילה יש טוויסט: על פניו, הוא מציג סיפור חבוט על ילדה בשם מייזי שנקרעת בין שני הוריה הביולוגיים, העסוקים והפרודים האם בגילומה של ג'וליאן מור היא מוזיקאית רוק, והאב בגילומו של סטיב קוגן הוא סוחר אמנות, כיאה לחיבתו של הקולנוע האמריקאי העצמאי למשפחות אומללות מעולם הבוהמה. אך מכאן והלאה, הדברים מתפתחים בצורה קצת שונה.
מתברר, אם כך, כי הן לאביה של מייזי והן לאמה יש עתה בני זוג חדשים וצעירים. למרות גילם, אלה מתגלים כאחראים, בוגרים ואנושיים מהם בהרבה, ובהתאם לזאת כל אחד מהם בתורו לוקח את הילדה תחת חסותו. כך שהשניים, שמבחינה ביולוגית היו מתאימים יותר להיות אחיה הגדולים, למעשה הופכים להוריה המאמצים. בשלב מסוים, הסיטואציה הזו מובילה גם להתחממות היחסים ביניהם, ואף שלסרט קוראים "בעיניים של מייזי", הם הגיבורים שלו לא פחות ממנה.
את שתי הדמויות הללו מגלמים אלכסנדר סקרסגרד השוודי וג'ואנה ונדרהם הסקוטית שחקנים יפי תואר באופן יוצא דופן ופוטוגניים להפליא, שגם ניחנו בנתונים פיזיים מרשימים. הבמאים סקוט מקגי ודיוויד סיגל מתענגים על היות השניים דמויי אלים יווניים, וגם מכל בחינה אחרת מציגים אותם כאילו שהיו מלאכים טהורים. בזאת, הם מועדים לבור שלתוכו נפל מוקדם יותר השנה "אמהות מושלמות", שתיאר גם כן מערכות יחסים בן-דוריים, והציג אף הוא את גיבוריו הצעירים כחסרי דופי.
בגישה זו יש משהו נאיבי להחריד, והיא פוגעת באמינות של הדמויות ומכאן של הסרט בכלל. הרי לא מדובר בפנטזיית גיבורי-על אלא בדרמה, ובמסגרת כזו קשה לקבל את העובדה שבני אדם אמיתיים באמת יהיו כל כך מושלמים.
בכלל, "בעיניים של מייזי" כושל בעיצוב דמויותיו. מור הצהירה כי ביססה את האמא הפאנקיסטית שלה על קורטני לאב ופאטי סמית, אבל היא לא באמת הלכה עד הסוף במאמציה, ומה שיצא תחת ידיה מחוויר לעומת המקור. הדמות של קוגן חלשה עוד יותר, ומעבר לעובדה שאנו אמורים ככל הנראה לשנוא אותה כיוון שהיא עשירה ומדברת במבטא בריטי, איננו באמת יודעים עליה דבר.
מעל כל אלה ניצבת דמותה של מייזי עצמה. מגלמת אותה אונטה אפריל, שהיתה בת שמונה בזמן הצילומים וזהו תפקידה המרכזי הראשון. אף פעם לא נוח למתוח ביקורת על שחקנים בגיל הזה ועם רזומה כזה, אך חייבים להודות שהופעתה מתקשה להקסים ולצבוט בלב כפי שהסרט היה מקווה.
כך או כך, אין טעם להתעכב יתר על המידה על התצוגה של אפריל, שכן יש בדרמה הזו עוד שלל בעיות למשל, התסריט מציג פעם אחר פעם סצינות בהן הדמויות הבוגרות מתווכחות מי ישמור על הילדה ברגע נתון, עד כדי מונוטוניות והתשה. נוסף לזאת, הסרט לעתים מלוקק ומניפולטיבי מדי, אך לפעמים דווקא מאופק ומינורי באופן מוגזם, ותמיד מתקשה למצוא את דרך המלך בין שתי האופציות.
אז אמנם הסרט עשוי באלגנטיות וכתוב באופן רהוט וקולח, ויחסית לאלטרנטיביות האחרות בעונת הקיץ, הוא אופציה סבירה לקהל הבוגר שמחפש באולמות משהו בלי אפקטים מיוחדים אין בו שום דבר מעיק או משעמם. עם זאת, מעבר לכמה רעיונות מעניינים ומקורים יחסיים, גם אין בו דבר שמצליח באמת לרומם אותו ולסחוף לתוכו את הצופים, והוא אינו משכנע, מרגש או מעורר מחשבה.
כל מה שנותר, אם כך, הוא להביט במהלכו על הדמות הראשית ולחשוב כמה עוברת הילדה הזו כבר בגיל שש, וכמה מטענים בוודאי נוצרים בה בשל כך. יום אחד היא תוכל לכתוב בהשראתם שיר, ספר או סרט, והוא לבטח יהיה מוצלח יותר מ"העיניים של מייזי".
מה חשבתם על "בעיניים של מייזי"? ספרו לנו בפייסבוק