"פרדייס קרוז", סרט הביכורים של מתן גוגנהיים, שיצא בשבוע שעבר למסכים, נקרע בין מלאכותיות מרתיעה לכאב אמיתי, ובדרך כלל לא מצליח לפשר ביניהם. מצד אחד, מדובר בקופרודוקציה נוצצת ומושקעת עם צרפת וגרמניה, שבמרכזה סיפור "אופנתי" ומופרך: צלמת צרפתייה צעירה ויפה, מגיעה לארץ כדי לאתר את החייל שהרג את בן זוגה הפלסטיני, ומתאהבת בו. ברור שמדובר ביצירה שנועדה קודם כל לקרוץ לשווקים זרים, ומבקשת להיענות לציפיות של קהל מחו"ל בנוגע למציאות הישראלית. גם הביצוע של הסרט בכל הנוגע לתסריט ולבימוי סובל מהמלאכותיות הזאת, שמעדיפה את "היפה" ו"המעוצב" על פני האנושי והאמין. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך, שהסרט הוא גם תוצר של כאב אותנטי, זווית ההסתכלות שלו על המציאות הישראלית מעניינת, ולרגעים הוא כן מצליח לייצר קסם קולנועי. במילים אחרות, מדובר ביצירה שמעוררת רגשות סותרים של משיכה ודחייה. קשה לאהוב את הסרט, אבל גם קשה לשנוא אותו.
הסרט מרוויח המון מהליהוק המוצלח של התפקידים הראשיים. עוז זהבי ווהינה ג'יוקנטה מביאים למסך נוכחות וסקס-אפיל, אבל גם כשרון משחק מובהק. אין ספק, שזהבי הוא אחד השחקנים המשובחים של התקופה בישראל, שמשלב בין רצינות מקצועית לכריזמה טבעית. העבודה הקשה של זהבי ניכרת על המסך, והוא מצליח לייצר דמות חיה ונושמת, שאפשר להבין אותה. גם ג'יוקנטה, הרכש הצרפתי של הסרט, היא מהשחקניות שחורכות את המסך בעצם נוכחותן. בין זהבי לג'יוקנטה יש כימיה, ולכן מערכת היחסים ביניהם מצליחה לשכנע, למרות שדמויותיהם לא כתובות מספיק טוב. הליהוק המוצלח מעניק לסרט מרכז כובד רגשי, שמאזן את הדלות המסוימת של התסריט.
מתן גוגנהיים, יוצר הסרט, קיבל הזדמנות לעשייתו בזכות ההצלחה של סרט הסטודנטים שלו "צרצרים" בפסטיבלים בינלאומיים. כמו כאן, כך גם שם, מדובר היה בסרט שהשתמש בנושא בעל אפיל אופנתי בחו"ל (פיגועי טרור במקרה ההוא), ורקח סביבו מעין עלילת מתח פסיכולוגית. גם בסרט הקצר, אגב, התקיים אותו שילוב בין הממד המטריד האותנטי של הסרט לחוסר הנוחות מהאופנתיות המלאכותית שלו. מה שבטוח, "פרדייס קרוז" הוא סרט שנראה טוב. הצלם הגרמני פלוריאן שילינג הופך כל סצנה למפגן של שיגועי מצלמה ותאורה הרפתקניים והמעצבת האמנותית שונית אהרוני מעניקה לסטים עושר אסתטי. הצורה של הסרט מכוונת לפיוט, אך התוכן שלו אינו מצליח לספק את הסחורה. ליוצר שלו יש עדיין קושי ליצור תקשורת אמנותית בין הגרעין של הכאב שלו לתמונות הנעות שעל המסך. יתכן שיצליח להתגבר עליו בסרט הבא.
יתרונו הגדול של גוגנהיים ב"פרדייס קרוז" הוא העובדה שבאמת שירת בקרבי, ועל כן לעיסוק שלו בייסוריו של חייל יש ממד אותנטי ורענן. הוא גם לא מפספס הזדמנות ללעוג לחוסר האותנטיות של סרטי מלחמה ישראליים אחרים דרך דמותו של השחקן המשתמט (אלי אלטוניו, בוגר "בופור"), שמבקש מעוז זהבי טיפים לתפקיד של חייל קרבי. האותנטיות של החוויה שגוגנהיים נוגע בה בסרט מאפשרת לו לצייר על המסך תיאור מעניין של ישראל כאומת החיילים השרוטים, אנשים רדופי טראומות, שאף פעם לא באמת משתחררים מהשרות. התיאור הזה מעניק לסרט תחושה טראגית ומטרידה, שעולה על סכום חלקיו.
צפו ב"התגנבות יחידים" בהשתתפותו של עוז זהבי
מסוקרנים לצפות ב"פרדייס קרוז"? ספרו לנו בפייסבוק