2013. פנים. ג'ימייל. יום.
הודעה ממפיק. "הקרן דחתה את התסריט. נגיש שוב בהגשה הבאה". סוף הודעה. זה רק סרט, אני אומר. לא סוף העולם. העיקר הבריאות, לא? אז כן, קשה לעשות סרטים. כן, צריך הרבה סבלנות... אז איזה מזל שיש לי קצת במלאי.
כתובית: "פעם! בערך לפני 10 שנים...".
חוץ. תא דואר. יום.
פייד אין על מכתב מהקרן. "אנו מצטערים להודיעך". המגירות שלי כבר מתפוצצות ממכתבי דחיה. אני מסביר לעצמי שהסיבה שהקרנות מסרבות להשקיע בי תקציבית זה כי הן לא מכירות אותי ולמה להן להשקיע בקולנוען צעיר חסר ניסיון. אולי אני אעשה סרט עצמאי כמו ארונופסקי, כמו נולן, כמו רבים אחרים. אני נכנס לאוטו ונוסע הביתה מאוכזב. אך אופטימי.
חוץ. צומת שומם. לילה.
רק אני פה. האור ירוק אבל אני לא נוסע. שלוש בבוקר והצומת נראה כמו הפיילוט של "אזור הדמדומים: לאן נעלמו כולם?". ואז, מתוך החשכה, היא בוקעת. מסתורית. יפה. אצילית. כמו מחסלת מסרט הונג קונגי. אני שואל את עצמי לאן היא הולכת בשעה כזאת כשהיא שולחת אלי מבט מקפיא. ולפני שאני מספיק לנסח תשובה הולמת, היא נעלמת. כמו חתול.
"פנים. דירה ריקה. יום".
כך מתחיל התסריט. ואני מדמיין אותה מתעוררת באמבטיה. שומעת רעשים מהסלון. לוקחת את הדברים שלה ועפה מהדירה "להשכרה" הזאת שפרצה אליה ונבלעת לחושך מוחלט. הסצנה הזאת תופסת אותי, גורמת לי לרצות לגלות עוד עליה. אני ממשיך לכתוב.
פנים. דירה ריקה להשכרה. יום.
אני מוצא דירה כמו זו שדמיינתי. בעל הבית מסכים להשכיר אותה לחודש. "לא, זה לא לצילומים של משהו כחול", אני מבטיח. הוא אומר שהוא לא מוריד את שלט ה"להשכרה" מהחזית ושואל מתי זה ישודר בטלוויזיה? אז לא ידעתי לענות לו, אבל היום אני יודע לספר שהפרמיירה הטלוויזיונית תהיה ב-26 בספטמבר בשעה 22:00 בערוץ yes3.
קאט לאינספור שעות עריכה. קאט לדחייה מהקרן לתקציב השלמת הפקה לאחר שצפו ולא אהבו! קאט לדחיות מפסטיבלי קולנוע בארץ שרוצים עותק פילם ולא בטא... קאט לשיחת טלפון עם פנינה בלייר, מנהלת פסטיבל הקולנוע בחיפה, שאחרי שצפתה בסרט היא מודיעה לי שהחליטה להזמין עורך דין ולשנות את תקנון הפסטיבל (הידד לעקשנות!)... קאט ל:
פנים. פסטיבל חיפה 2005. לילה.
"והזוכה" מכריזים באולם "ימים קפואים!". "יש!" אני שומע את המפיקים אסף ואלון קופצים. ואני מגמגם תודות. ואנחנו זוכים ב-25 אלף דולר שהם בדיוק תקציב ההפקה של הסרט. ואנחנו הסינדרלה של הפסטיבל והטלפון לא מפסיק לצלצל. ראיונות בכל העיתונים. גם מהקרן מתקשרים. "זה הסרט שראינו? אתה בטוח?". הם מבטיחים להשקיע בהפצה! קאט למחלקים את כל כספי הזכייה לחבר'ה שעבדו בסרט. קאט לפסטיבל סידני! קאט לפסטיבל שנחאי! למינכן! לוורשה! ל-AFI לוס אנג'לס! קאט ל"ימים קפואים" מופץ בצרפת! קאט לביקורות סופר מפרגנות של אורי קליין, של מאיר שניצר... כן, מאיר שניצר אהב!!!
קאט לפסטיבל טורונטו 2009. לילה.
אין אף כיסא ריק באולם. הקהל לגמרי עם הסרט וממש אוהב את "קירות". קאט לטלפונים ממנג'רים הוליוודיים. קאט למבקרים בארץ ובחו"ל שפחות מתלהבים הפעם. קאט לאורי קליין שאוהב את הסצנה על הגג, מוצא נקודות השוואה ל"ימים קפואים" ומסכם את הבעיות כ"תסמונת הסרט השני". קאט לשניצר שלא אוהב בכלל. קורא לזה קליפ... קאט אליי. השלישי יהיה יותר טוב, אני מבטיח.
חזרה ל: פנים. דירה. יום. הווה.
"אז מה קורה עם הסרט הבא?", שואלים אותי לא מעט. אני מביט במסך על הודעת הדחייה של הקרן ושואל את עצמי מה באמת קורה עם הסרט הבא? שואל את עצמי למה אני מחכה להם? מוצא את עצמי שוב עומד בצומת הקולנועית הריקה ההיא, מול עוד דמות מסתורית ומהפנטת. מול עוד תסריט מוכן שרק מחכה להצטלם. מתלבט אם להתאזר בסבלנות הנדרשת ולחכות לקרנות האיטיות והמתישות אך מתקצבות, או פשוט לרוץ קדימה ולעשות את זה (שוב פעם) עצמאית?
הבכורה הטלוויזיונית של "ימים קפואים", זוכה פרס הסרט הטוב ביותרבפסטיבל חיפה לשנת 2005, תתקיים ביום חמישי (26.9) בערוץ yes3 בשעה 22:00