זה אמנם היה מזמן, אבל בריאן דה פאלמה לא נחשב פעם לבמאי גדול? חשוב? משמעותי? לא היה הגיוני פעם לדבר בנשימה אחת על סקורסזה, קופולה, ספילברג, דה פאלמה? מה קרה? אף אחד מהבמאים הגדולים של שנות ה-70 אמנם לא בשיאו, כולנו מזדקנים, אבל יש דרך אלגנטית לרדת מגדולה, ומצד שני, יש את "תשוקה". זה לא סתם סרט שלא עומד ברמה של היצירות הגדולות ביותר של דה פאלמה; זה סרט של במאי שצריך להוציא לו את המצלמה מהיד, בכח אם צריך, לפני שיצליח להביך את עצמו עוד יותר. הסרט הזה נראה בדיוק כמו אותם סרטים שאפשר למצוא רק בערוצי כבלים נידחים בשעות מאוחרות של הלילה, סרטים שמעולם לא הוקרנו על מסך גדול ובצדק.
רייצ'ל מקאדמס היא בכירה בסניף במשרד פרסום דובר אנגלית שממוקם משום מה בברלין. נומי ראפאס (ה"נערה עם קעקוע דרקון" מהגרסה השוודית, "פרומתיאוס") היא הסטאז'רית השאפתנית שלה, בעלת הרעיונות המהפכניים שראיתם כבר בסרטונים ויראליים ביוטיוב לפני שנתיים. הן קרובות זו לזו, אוהבות זו את זו, מעריצות זו את עבודתה של זו והולכות לתקוע זו לזו סכין בגב בהזדמנות הראשונה, אלא מה. הבגידות והקנאה ההדדית יצטברו ויסלימו עוד ועוד, עד לכדי רצח, טם טם טם. ואם רצח על רקע מסע פרסום נשמע טיפה בלתי סביר, אל דאגה, לא יאומן באיזו מהירות העלילה הופכת להרבה יותר בלתי סבירה, ומשם גולשת במהירות למופרך וקופצת באנג'י אל התחום שאפשר להגדיר רק כמטומטם.
רייצ'ל מקאדמס ונומי ראפאס, שתיהן כבר הוכיחו במקומות אחרים שהן לא נטולות כשרון משחק, מציגות כאן תחרות קשה וצמודה על תואר השחקנית הגרועה ביותר בסרט. בהתחלה נראה שמקאדמס מובילה בגדול: היא מגלמת, פחות או יותר, את אותה הדמות שגילמה בהצלחה רבה ב"נערות רעות". רק שמי שהיתה אמינה ומשעשעת בתור תלמידת תיכון סנובית היא חסרת כל שמץ של אמינות כמנהלת קשוחה בעולם האמיתי. אין סיכוי שהברבי הזאת יודעת על מה היא מדברת. ראפאס, לעומתה, מסתפקת בהתחלה בלהיות חצי-אוטיסטית, במין גירסה לא משכנעת של הנערה עם הקעקוע. אבל חכו, יש לה עוד קלפים בשרוול. עד סוף הסרט היא עוברת מהפך שמאפשר לה לעקוף את מקאדמס בסיבוב. כשהיא נשברת זה מצחיק, כשהיא מנסה לאיים זה פתטי. ברכותינו, יש לנו מנצחת.
עוד יותר מביכות הן המניירות של דה פאלמה, שמתעקש שהוא במאי וירטואוזי, מסוגנן וחדשני. תמיד האשימו את דה פאלמה שהוא לא יותר מחקיין של היצ'קוק, אבל זאת לא האשמה חמורה במיוחד: אם כבר לחקות מישהו, אז שיהיה את המאסטר. אלא מה, היצ'קוק מת לפני שלושים שנה, ודה פאלמה עדיין לא מצא מישהו חדש לחקות. הוא חוזר שוב ושוב על אותם שטיקים שהיו אולי טכניקות קולנועיות חדשניות לפני עשרות שנים, והיום גורמים לו להיראות כמו תלמיד תיכון שלקח כמה שיעורים במגמת קולנוע והחליט להעתיק מכולם. הוא למד שלשים את המצלמה על העוקם יוצר מתח, ולכן מרגע מסוים בסרט כל סצינה מצולמת באלכסון תלול יותר ויותר, עד שנדמה שהסרט עלול בשלב כלשהו להתהפך לגמרי ולהתחיל להיות מוקרן עם הראש למטה. מישהו סיפר לו שבסרטים אפלים משתמשים בתאורה דרך תריסים, שעושה פסי אור וחושך דרמטיים על פניהם וגופם של השחקנים, אז הוא משתמש בתאורה הזאת בלי הפסקה - בלי קשר לשאלה האם בכלל יש באזור תריסים, או למה לכל הרוחות האור תמיד דלוק בחדר השכן אבל לא בחדר שבו אנחנו נמצאים.
טריק ישן נוסף של דה פאלמה הוא פיצול המסך לשניים, ובנקודה מסוימת הוא עושה את זה גם כאן: בעוד בחצי הימני שלו עלילת הסרט נמשכת, בצד השמאלי מוקרן קטע מחול. זו, למעשה, אחת הסצינות היותר מוצלחות בסרט, כי מאוד מתחשב מצידו לדאוג לתעסוקה עבור הצופים שהתחילו כבר להשתעמם מהסרט. בנוסף, מתברר שהרקדנית המופיעה בו, שלא מוציאה מהפה אף מילה, היא ללא ספק השחקנית הטובה ביותר בסרט, והיחידה בו שמפגינה משהו שמזכיר את שם הסרט.
"תשוקה" הוא סרט מהסוג שאפשר היה לומר עליו שיש בו יותר סגנון מתוכן, אבל גם הסגנון שלו הוא חיקוי עייף וחסר השראה של סטייל שיצא מהאופנה מזמן. כישלון כזה אפשר לתרץ רק בפארודיה או רפרנס, אבל זה לא ישפר את העלילה המופרכת. המסקנה הבלתי נמנעת היא ש"תשוקה" הוא לא מחווה מודעת לעצמה למותחנים של שנות ה-70 הוא סתם סרט גרוע באופן קיצוני.