עונת 1976 של מירוצי פורמולה 1 היתה מותחת ומרתקת. אלוף העולם המכהן, ניקי לאודה הגרמני נציג חברת פרארי, נתקל בתחרות קשה מצד יריבו הוותיק, ג'יימס האנט הבריטי. התחרות הצמודה ביניהם, על פני 16 מירוצים ברחבי העולם, היתה מלאה תהפוכות ותפניות, על המסלול ומחוצה לו, ואפילו טרגדיה. חומר טוב לסרט: רק צריך להחליט מי מבין שניהם הוא הטוב ומי הרע בסיפור, ואז לתפור מסביב איזה תסריט הוליוודי סטנדרטי על הנהג העני שעולה מאשפתות לגדולה וכל זה.
מה שיוצא דופן ב"Rush" הוא שהסרט לא מקבל את ההחלטה הזאת. הוא מתמקד בשני הנהגים היריבים, לאודה והאנט, אבל מעניק לשניהם תשומת לב שווה פחות או יותר, ולא מלהק אחד מהם לתפקיד הגיבור ואת השני לתפקיד הנבל. שניהם אנשים שונים, שהגיעו מרקעים שונים מאוד ומסיבות שונות מאוד בחרו לבלות חלק גדול מחייהם בנסיעה במעגלים במהירות פסיכית, ושניהם מאוד רוצים לנצח. האנט (כריס המסוורת', "ת'ור") הוא כוכב רוק שחי בשביל אדרנלין וסקס, כי איזו עוד סיבות יש? לאודה (דניאל ברוהל) הוא גאון מחושב, שמתכנן את המסלול לניצחון כמו טיסה לירח. כל אחד מהם קצת דפוק בראש בדרכו צריך להיות כזה כדי להיכנס כל יום למה שאדם שפוי היה מגדיר כמכונת התאבדות ניידת - אבל זה לא הופך אף אחד משניהם לאיש רע. אתם יכולים להחליט בעצמכם במי משניהם אתם תומכים. זה שינוי מרענן בנוף של סרטי הספורט.
המסוורת' וברוהל הם ליהוקים מצוינים לתפקידיהם ומבצעים אותם היטב אחד אל יווני, השני טרמינייטור. הסיפור האמיתי מגיע עם דרמה מובנית. כך שעוד לפני שנאמרה שורה של דיאלוג, הסרט נמצא בנקודת זינוק טובה. אחרי שאנשים באמת מתחילים לדבר, הוא מזייף. רון הווארד פשוט לא יודע לביים אנשים שמדברים כמו אנשים. בדיוק כמו ב"צופן דה וינצ'י" או "נפלאות התבונה", אנשים ב-"Rush" לא משוחחים, אלא מדקלמים ונואמים. כמובן, מיליוני אנשים צפו ואהבו את הסרטים האלה, אז אולי גם לכם זה לא מפריע בכלל אבל יש משהו מלאכותי נורא בכל סצינת דיאלוג של הווארד, שגורמת גם לסיפור הכי האמיתי להיראות מזויף.
האכזבה הגדולה בסרט הן סצינות המירוצים. זה לא שהן לא יפות; הן מצולמות (או מונפשות) היטב, משלל זוויות על המסלול ומעליו. אבל בשום נקודה הן לא מכניסות אותנו אל תוך המכונית. מירוצי פורמולה 1 מצולמים יפה, עם הרבה מכוניות שנוסעות ממש מהר אפשר לראות גם בערוץ הספורט או ביוטיוב. אם כבר הגענו לקולנוע הבקשה הצנועה מהבמאי צריכה להיות: אל תיתן לנו לראות את המירוץ, תן לנו לחיות אותו. תן לנו להרגיש שאנחנו בתוך מכונית שנוסעת 500 קמ"ש ומחטיאה את הקיר בשני סנטימטרים. תן לנו להרגיש מה זה להיות בתוך מכונית שנוסעת 500 קמ"ש ולא מחטיאה את הקיר. אבל זה פשוט לא קורה. אפילו התאונה הגורלית, שמחלקת את הסרט לשניים, מצולמת מבחוץ ומרחוק - בדיוק כפי שיכולתם לראות אותה בשידור חי, אילו היתה לכם טלוויזיה צבעונית ב-1976.
במקום זה, הסרט בורח לפתרון הכי קל, נדוש ומעצבן ברגע שמתחיל המירוץ, הסרט הופך לערוץ טלוויזיה. הוא מראה את המירוץ מבחוץ ומשמיע לנו פרשנים שמספרים לנו מה קורה. רבאק, אנחנו לא בטלוויזיה, אנחנו בסרט. אנחנו רוצים להרגיש מה קורה, לא לשמוע את יורם ארבל מספר על זה.
אם הסרט היה נהג מירוצים, "Rush" היה יותר ניקי לאודה מג'יימס האנט. הוא מתוכנן היטב, מבוצע נכון טכנית, לא עושה טעויות והולך בדיוק לפי ספר ההוראות שמביא אוסקרים. אבל לא רואים בו את התשוקה וההתלהבות והנכונות להתרסק לתוך עמוד בשביל השואו. יש לו את כל מה שצריך כדי להיות הסרט המעולה שהוא לא מצליח להיות, והוא נשאר בינוני. בשביל להרגיש את המהירות בפנים, תמיד יישאר לנו "מהיר ועצבני".