שוחרי טלוויזיה נהנים להשתעשע בעריכת טורנירים למניהם לבדוק, למשל, האם "משפחת סימפסון" מצחיקה יותר מ"סאות פארק", איך "תרגיע" עומדת מול "לואי", כיצד "גירלז" משלימה את "סקס והעיר" וכדומה. עתה מגיע לבתי הקולנוע הסרט העלילתי הטרי "דיברנו מספיק" ומעביר מן הנייר אל הבד מפגש פסגה טלוויזיוני שכזה. זאת, כיוון שמופיעים בו כוכבים של שתיים מן הסדרות המשמעותיות אי פעם - ג'יימס גנדולפיני מ"הסופרנוס", וג'וליה לואיס-דרייפוס מ"סיינפלד".
חוץ מזה, יש ב"דיברנו מספיק" שתי עובדות נוספות שהופכות אותו מלכתחילה ראוי לציון. ראשית, הוא מציג את הופעתו הקולנועית הלפני-אחרונה של גנדולפיני, שהספיק להשתתף בו אך מת לפני בכורתו. נוסף לכך, הוא בולט כנוף ההוליוודי כסרט שעושה ההפך מכל מה שנכון כרגע מבחינה כלכלית.
וכך, בעידן שבו נהוג לחשוב כי כבר אי אפשר ליצור דרמות-קומיות קטנות וחכמות, "דיברנו מספיק" מוכיח אחרת. חשוב מכך, בתקופה שבה התעשייה פונה בעיקר לבני נוער ולצעירים מכך, הרי שגנדולפיני ולואיס-דרייפוס דווקא מגלמים כאן שתי דמויות באמצע החיים. קוראים להם אווה ואלברט, שניהם גרושים שמוכנים לתת הזדמנות נוספת לאהבה למרות הפחד שיפשלו גם הפעם, והסרט עוקב אחר הרומן שמתפתח ביניהם.
בסיפור הזה ובדרך שהתסריטאית-במאית ניקול הולופסנר מציגה אותו, אין כמובן שום דבר שמזכיר את "הסופרנוס". עם זאת, במהלך הצפייה בו קשה שלא לחשוב על "סיינפלד". לא רק בגלל הנוכחות של לואיס-דרייפוס, אלא גם מפני שהתפניות העלילתיות וההצטלבויות בין הדמויות מתרחשות בדרך שהיתה יאה לסדרת הפולחן, ובעיקר כיוון שבדיוק כמוה, גם הסרט הזה מדבר על כלום ודרך זה נוגע בהכל. שני גיבוריו מתקרבים ומתרחקים על רקע אלמנטים סיינפלדיים לגמרי למשל, מפגשים מקריים במסיבות של חברים משותפים ודיונים עמוקים בסוגיות הרות גורל בסדר הגודל של איזה ריהוט צריך לשים ליד המיטה ואיך נכון לטבול חטיפים. הדמויות שלו אינן אינטלקטואליות ומנגד גם לא סקסיות במיוחד. הן סתם אנושיות.
עם זאת, בדבר מהותי אחד נבדל "דיברנו מספיק" מ"סיינפלד". שם, כזכור, ארבעת הגיבורים עשו הכל כדי לחמוק מקשר מחייב, ובסופו של דבר מה שרצו זה שיניחו להם לנפשם. זו היתה הסדרה האנטי-רומנטית הגדולה הראשונה. כאן, לעומת זאת, המוטיבציה של הדמויות הפוכה. עד כמה שהניסיון הקודם הותיר בהם טראומה, עד כמה שנראה שהן בורחות מן הזוגיות, בסופו של דבר הן רצות אליה בזרועות פתוחות. זה סרט פרו-רומנטי.
היפה הוא, שאווה ואלברט לא פוצחים ברומן בשל תאוות בשרים מן הסתם, משיכה מינית משחקת אצלם תפקיד, אך בניגוד לנהוג בקולנוע, היא נותרת די בשולים. בהיפוך למה שרואים בדרך כלל בסרטים על זוגיות בגיל כזה, השניים גם לא מפתחים מערכת יחסים מאיזשהן סיבות פסיכולוגיות/סוציולוגיות: אף אחד מהם לא צריך עזרה עם הילדים, עם הבית או עם שום דבר אחר. להפך, דווקא די נוח להם לבד, עם הגחמות שאיש לא יבין ועם כל מה שכבר התרגלו אליו, והם גם לא משתוקקים שמישהו ילמד אותם משהו או ישנה בהם משהו. אז מה כן? כפי שהגיבורים מתוודים בעצמם, הם פשוט ממש מחבבים אחד את השני, וזו סיבה מספיק טובה מבחינתם לצאת לדרך.
"דיברנו מספיק" מיטיב להמחיש את החיבה שמתפתחת בין אווה ואלברט, ולא פחות מכך משכיל להעביר את החשש שלהם מלעשות טעויות גם במערכת היחסים הזו, ולהראות כיצד הניסיון שלהם להימנע משגיאות רק גורם להם לטעות עוד יותר בגדול. זאת, הודות לעבודת הכתיבה והבימוי הרגישה של ניקול הולופסנר, ולתצוגות המשחק המדויקות של גנדולפיני ולואיס-דרייפוס. שני אלה נתמכים בידי צוות של שחקני משנה, שממלאים על הצד הטוב ביותר את המשימות של צוות מסייע: להעשיר את העולם של הסרט, להוסיף לו אופי וצבע, להאיר בזוויות חדשות את הדמויות הראשיות. כל השותפים לצוות הזה מצוינים מטוני קולט המנוסים ועד הצעירות האלמוניות שמגלמות את הבנות של הגיבורים ואת חברותיהן.
בזכות כל זה, "דיברנו מספיק" מורכב מרצף של מעמדים כה אמינים, טעונים ומעוררי הזדהות, עד שהקהל מרגיש כאילו שהוא נמצא בחדר עם הדמויות. דוגמה מוצלחת במיוחד לכך היא ארוחת ערב המתקיימת בשלב קריטי ביחסים של הגיבורים. במהלכה, אווה נטפלת לאלברט פעם אחר פעם ומעירה לו על אספקטים חריגים בהתנהלותו. לכאורה זה נעשה בחיבה, אך למעשה היא פועלת ברשעות הרסנית, שמונעת מכוונה מודעת או לא מודעת לפוצץ את הרומן.
זו לא סצינה קלה לכתיבה או לביצוע, אבל "דיברנו מספיק" מציג אותה כך שיש ביכולתנו להבין ללבם של כל אחד מן הנוכחים: אפשר להבין את אלברט כמובן, שהרי מי לא מצא את עצמו קורבן להצקות קטנוניות דווקא מצד יקירי לבו. ניתן עוד יותר להבין את המארחים, שהרי מי לא עמד פעם נבוך מול התנהגותם של אורחיו ולא ידע איפה לקבור אותם או את עצמו. האמת היא, שקשה אפילו שלא להזדהות עם אווה נבזית ככל שתהיה התנהגותה, בסך הכל הטיעונים כלפי בן זוגה מוצדקים למדי. לך תתווכח איתה בשעה שהיא מלינה על מנהגו לדבר בקול רם בשעת צפייה בסרט. שוחרי קולנוע יהיו האחרונים להגן על דמות שנוהגת לעשות דברים כאלה.
אז אווה צודקת במה שהיא אומרת אבל לא צודקת בדרך שבה היא עושה זאת, וכאן בדיוק טמון סוד הקסם של הדרמה הקומית הזו. שוב ושוב היא בונה סיטואציות שבהן כולם בסדר וכולם לא בסדר, וכך משכילה להתמודד באופן אמיץ ובוגר, חסר ציניות וקיצורי דרך, עם הסוגיה הלא מובנת מאליה שבחרה בה. צריך היה הרבה כישרון כדי להפוך את "דיברנו מספיק" ליותר מאשר "הסרט עם ההיא מ'סיינפלד' וההוא שמת מ'הסופרנוס'", והולופסנר ואנשי צוותה מפגינים את הכישרון הזה.
הודות לכך, מעבר לכל פרטי הטריוויה שקשורים בו, "דיברנו מספיק" הוא פשוט סרט מעולה ומחמם לב. באופן צנוע ומאופק כיאה לכל מה שקרה בו קודם לכן, כותרת הסיום שלו מקדישה אותו לגנדולפיני, וזו מתנת הפרידה הכי יפה שהשחקן המנוח יכול היה יכול לבקש.