מה זה טפיל? טפיל הוא יצור שחי על גבו או בתוכו של יצור אחר, צמוד אליו ומשיג ממנו את כל המזון, וכל החומרים החיוניים האחרים. טפיל לא מסוגל לחיות לבד, בלי הפונדקאי שאליו הוא דבוק ושעושה את כל העבודה הקשה בשבילו. לדוגמה: תולעת המעיים, או ג'ייסון פרידברג וארון זלצר. כבר שנים ששני החבר'ה האלה עושים פעם בשנה משהו שמחוסר ברירה נצטרך לקרוא לו "סרט", רק שלסרטים שלהם אין שום קיום משל עצמם: הם טפילים של סרטים אחרים, סרטים מצליחים יותר. הם לוקחים את מה שפופולרי באותו רגע, בין אם זה קינג קונג או "300" או "דמדומים" או מה שלא יהיה, ועושים לו חיקוי "פארודיה" היא מילה קצת גדולה בהקשר הזה - בהשקעה המינימלית המאפשרת להקרין אותו בבתי קולנוע. אל תוך הסרטים שלהם הם דוחפים כמה שיותר רפרנסים לנושאים הפופולריים של הרגע, מתוך הנחה מוצדקת שתמיד יימצאו מספיק פראיירים כדי ללכת לראות את זה.
התוצאה היא שפרידברג וזלצר קנו לעצמם שם של הבמאים הגרועים בעולם. הם עושים סרטים שלידם סדרת "מת לצעוק" נחשבת לאינטליגנטית ומתוחכמת. לדוגמה: השנה הם לקחו את "משחקי הרעב", כי "משחקי הרעב" הוא כידוע סרט מאוד מאוד פופולרי, ויצרו לו חיקוי, שקוראים לו "משחקי למות מרעב" (אגב, זאת בדיחה? התוספת של ה"למות" אמורה להפוך את השם למצחיק איכשהו? זה פחות או יותר הקטע ברעב, שבסופו של דבר מתים ממנו, לא?). העלילה: "משחקי הרעב", עם מכות בביצים. באמת, זהו. העלילה כמובן שטותית וזניחה לגמרי, והאפקטים הויזואליים נראים כאילו הם לקוחים מתוך סרט בר מצווה, אבל כל זה לא באמת משנה, כי הגענו כדי לצחוק. אז נשאר רק דבר אחד: שיהיה מצחיק.
על פי מסורת סרטי החיקוי, צריך לשנות את השמות המקוריים של הדמויות לשמות "מצחיקים". לכן קטניס הפכה לקנטמיס "לא יכולה לפספס" - שזה דווקא די חביב בתור כינוי, אם כי לא מצחיק. האטרקציה האמיתית היא שמו של הבויפרנד שלה, פיטה, בנו של האופה. אין אף צופה ישראלי שלא גיחך קשות על השם הזה עוד בסרט המקורי. אחרי הכל, הוא אופה, וקוראים לו פיתה. הפארודיה, בשם העקביות הקדושה, חייבת לשנות את השם למשהו דומה אבל לא בדיוק, ולכן בסרט החיקוי הדמות נקראת פיטר. שוב: במקור הרציני, השם היה "פיתה". בגירסה שאמורה להיות מצחיקה, זה "פיטר". עולם הפוך.
הבעיה האמיתית של הסרט היא לא הבדיחות הלא מצחיקות, אלא כל המרחבים העצומים שבהם אין בדיחות בכלל. שוב ושוב ושוב, הסרט מביא איזו הופעת אורח או איזה רפרנס לסרט, דמות, מם או אפליקציה לאייפון, ופשוט לא עושה איתם שום דבר. למשל, לרגע אחד, באמצע המרדפים בג'ונגל, מופיע סיי, ההוא מ"גנגנם סטייל". ואז הוא נעלם. אוקיי. מה אנחנו כצופים אמורים לעשות עם זה? זה לא שהבדיחה עם סיי לא היתה מצחיקה: פשוט לא היתה פה בדיחה. הסרט לא אמר שום דבר על סיי, לא עשה שום דבר עם סיי, רק איזכר את העובדה שסיי קיים. מה מצחיק בזה? אותו הדבר, פחות או יותר, קורה עם טיילור סוויפט, צוות "בלתי נשכחים", פרוט נינג'ה, ג'סטין ביבר, "דאבל ריינבואו", גנדלף, ועוד המון דברים. פרידמן וזלצר חושבים משום מה שעצם אזכור קיומם הוא מצחיק בפני עצמו, ולא צריך להוסיף עליו בדיחה כלשהי. אם אתם חושבים שזה הורס מצחוק, אז תתכוננו, הנה כמה בדיחות שיפילו אתכם לרצפה: מיילי סיירוס! גראמפי קאט! הפועל תל אביב! יאיר לפיד! מצחיק כבר?
כשהסרט לא מאזכר דברים לשם האיזכור, הוא מראה אנשים נפגעים. אנשים נופלים, לפעמים בלי שום הקשר: הם עומדים ואז הם נופלים. חה חה. הסרט מנסה מאוד להגעיל - מוגלה, דם, איברים כרותים (אם יש משהו מצחיק בזה, זה איך שהסרט הבלתי-מוגבל לצפייה הזה הוא למעשה הרבה, הרבה יותר אלים מ"משחקי הרעב" המקורי, שהוגבל לגיל 14 ומעלה). אבל הכי הם אוהבים לתת לאנשים מכות בביצים. לא ייאמן כמה פעמים אנשים מקבלים בסרט הזה מכות בביצים. הם מקבלים מכות בביצים ממגוון סיבות וממגוון זוויות. לפעמים, אם השוט לא לגמרי ברור, ואתם עלולים לחשוב בטעות שהם קיבלו מכה בבטן או בירך, הם אומרים "אוי, הביצים שלי!", כדי שלא תהיה שום טעות.
צריך לציין שבמקרים הנדירים שבהם זלצר ופרידמן ממש טורחים לכתוב בדיחות, ולא רק לומר את שמו של משהו שהם ראו אתמול באינטרנט או "ביצים!", הן לא תמיד גרועות. כמה מהן ממש עשויות להעלות חיוך. בתחילת הסרט יש כמה דקות שבהן אפשר ממש לטעות ולחשוב שזאת הולכת באמת להיות פארודיה על "משחקי הרעב" אתם יודעים, משהו שייקח את "משחקי הרעב", ימצא את הנקודות החלשות והמגוחכות בו, יקצין אותן ויגחיך אותן עד לנקודה שבה האבסורד יהיה בולט לעין. לזה קוראים "פארודיה". אבל מהר מאוד מתברר שזה פשוט לא זה. "משחקי למות מרעב" הוא סרט עצלני מכדי להביע דעה על משהו או ליצור משהו מקורי - הוא דומה יותר ללעשות share בפייסבוק לבדיחה של מישהו אחר. ולהוסיף בעיטה בביצים.
האם תלכו ל"משחקי למות מרעב"? ספרו לנו בפייסבוק