אף פעם לא מאוחר מדי: קורמק מקארתי כבר בן 80, אבל רק עכשיו, לאחר שורה של עיבודים לספריו, כתב לראשונה תסריט מקורי שהולך ישירות אל הבד בלי לעבור בדרך בחנויות הספרים. קוראים לו "היועץ", והוא מגיע עתה לבתי הקולנוע בארץ. מככב בו, בין השאר, חבייר ברדם, מי שהופיע אף ב"ארץ קשוחה" (2007), העיבוד של האחים כהן לרומן של היוצר הוותיק, שסוף כל סוף הביא להם את האוסקר, וגם העלה את המניות של הסופר בהוליווד. בצדו של הספרדי ניצבים כמה שחקנים לוהטים עוד יותר, ובהם בראד פיט, פנלופה קרוז, מייקל פסבנדר וקמרון דיאז, ועל כל אלה מנצח רידלי סקוט, במאי שנוי במחלוקת אך עתיר הצלחות ("בלייד ראנר", "גלדיאטור" ועוד ועוד). בקיצור, התקבצה כאן נבחרת חלומות איכותית והציפיות היו בהתאם, אך התוצאה מתגלה דווקא כסיוט מבחינת הצופה.
אם כך, אף פעם לא מאוחר מדי, אבל לא תמיד מוטב מאוחר מאשר לעולם לא: מקארתי, בדומה לרבים לפניו, אינו צולח את המעבר מעולם הספרות לקולנוע, ולכן עד כמה ש"ארץ קשוחה" היה טוב, כך "היועץ" גרוע. אמנם, הגזימו אותם מבקרים אמריקאים שהגדירו אותו כסרט המחריד אי פעם וסידרו לו התרסקות קופתית, אבל אין ספק שאכן קיים בו פער עצום, חריג ומקומם בין יומרה וביצוע. הרבה מכך באשמת הסופר, שהגיש כאן תסריט שכולו יומרה ללא כיסוי.
העניין הוא שמקארתי התיימר ללמד את הוליווד שיעור: להראות לה איך אפשר לקחת סיפור פשוט על עורך דין מן השורה (פסבנדר) שמסתבך עם קרטל סמים מקסיקאי, ולהפוך אותו במו עטו למשל פילוסופי מורכב על הקפיטליזם העכשווי, על תאוות בצע ועל מהות הרוע; להכניס לסיר מותחן ז'אנרי שגרתי, ולבשל אותו כך שיהיה לטרגדיה שייקספירית גדולה מהחיים.
הבעיה היא, שמקארתי עושה זאת בכלים לא נכונים. וכך, "היועץ" מורכב ברובו מרצף מתמשך של סצינות, בהן מנהל גיבורו שיחות עמוקות עם יקירת לבו (קרוז), שותפיו החדשים והמפוקפקים בעסקי הסמים (ברדם ופיט), הפאם פאטל שמתמרנת אותם (דיאז) ועוד שאר טיפוסים פואטיים. ייתכן שבספר, המבנה הפטפטני הזה היה עובד. אך קולנוע הוא בכל זאת אמנות חזותית, ולכן מתיש לשבת במשך כשעה וחמישים דקות מול דרמה שבה אפילו שאלות כמו "מה השעה?" או "את יכולה להעביר את המלח?" נענות במשל ארוך ועתיר משמעות על צ'יטה וארנב במדבר המקסיקאי, מה עוד שהכל בו נאמר תמיד ברצינות תהומית, בעודף חשיבות עצמית ובמבטאים מגוחכים.
הצרה היא, שגם מי שמשכיל לשרוד את הדברת ולהאזין לה בקשב, אינו זוכה לתגמול. עם כל הכבוד למקארתי, האמירות שהוא שם בפיותיהם של הגיבורים אולי מלאות פאתוס ומתיימרות לגעת בנושאים ברומו של עולם, אך הן מתגלות כשטחיות ובנאליות למדי. יש בסרט הרבה שורות, תרתי משמע, ורובן ברמה של עוגיית מזל סינית או של עתידות בזוקה.
גם אם מקלפים מן הסרט את כל ההצטעצעויות ומנסים ליהנות רק מעלילת האקשן שבו, הוא פשוט לא עובד. כשלעצמו, הסיפור של "היועץ" דל ומוכר מדי ואינו מתפתח לשום מקום מעניין. אף הדמויות חלשות אנחנו לא יודעים עליהן כלום לפני שהן מסתבכות בבוץ, ולכן אין לנו שום צידוק לחמול עליהן בשעה שזה קורה להן, ואין לנו אף סיבה להזדהות איתן או לרצות בטובתן.
בתוך כל הריק הזה, גם הכוכבים המנוסים והמהימנים בדרך כלל הולכים לאיבוד. "היועץ" מוכיח פעם נוספת שגם השחקנים הטובים בעולם לא יכולים להושיע במידה והדמויות שלהן חלולות לגמרי. בהתאם לכך, חמשת הקאנונים עושים עבודה מינימלית ביותר. האלמנט הבולט ביותר אצל פיט הוא הכובע המצחיק שלו, ואצל ברדם - התספורת המשונה. פאסבנדר, מנגד, מגביל את עצמו להבעת פנים אחת, כזו של שנאוצר בגשם. בצדם, קרוז ודיאז ממחישות פעם נוספת את תסביך המדונה-זונה של הקולנוע האמריקאי: הספרדייה מעצבת דמות של אשה טהורה, חסודה ותמימה לחלוטין (שכמובן לא יודעת ולא מודעת למה שבן זוגה עושה), ואילו האמריקאית מגישה את גרסת הבלינג-רינג של ליידי מקבת. גם חלוקת צבעי השיער ביניהן נצמדת למסורת: הטובה מביניהם ברונטית, הרעה בלונדינית.
רידלי סקוט מיישר קו עם החד-גוניות של שחקניו, ונוסף לכך לא מסדר את הסיפור באיזשהו קצב קולנועי ולא חותך שום שומן מיותר. הדבר היחיד שאפשר לזקוף לזכות הבמאי זה שהוא שומר על ערכי הפקה גבוהים, ויחד עם הצלם דריוש וולסקי גם דואג שהסרט ייראה טוב.
נוסף לזאת, יש רק שני דברים חיובים נוספים להגיד על הסרט. בכל זאת צצה בו, רגע לפני הסוף, סצינה חזקה אחת, ובה אחת מן ההתנקשויות המחרידות בתולדות הקולנוע המסחרי. עם זאת, יש לציין שהיא נמשכת חצי דקה בדיוק, כך שזה לא ממתיק את הגלולה המרה, וכן שאפילו היא מתאפיינת בחוסר סבירות: הרצח שבמרכזה מוצא לפועל באופן מסובך שלא לצורך.
מילת השבח השלישית והאחרונה היא שלכל הפחות, הדרמה הזו הולכת עד הסוף בלי בושה. סקוט ומקארתי מתארים כאן את עסקי הסמים בשיא אכזריותם, ולא מהססים לתאר במלוא הקיצוניות את השלכות המעשים של הגיבורים. באופן מפתיע וחריג יחסית להוליווד, העלילה אינה סוטה ברגע האחרון לכיוון הפי-אנד מזכך, אלא מסתיימת כפי שהיה קורה במציאות. "היועץ" אינו משקר לצופיו וגם לא מסתיר מהם דבר. הוא מספיק הגון כדי לומר להם: אתם צופים בסרט נורא, ואתם חיים בעולם נורא.
מה אתם חשבתם על "היועץ"? ספרו לנו בפייסבוק