"פנתר לבן", סרט הביכורים של דני רייספלד שיוצא השבוע למסכים, הוא סרט מרובה פגמים, שמצליח להתגבר עליהם הודות לאנרגיה היצירתית שלו והביצועים המשובחים של שחקניו הראשיים. רייספלד יצר את הסרט בתקציב נמוך, הודות למענק הפקה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, אך לאחר מכן הצליח לעניין בו את משה אדרי מחברת יונייטד קינג, הפטרון המסחרי של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, שהשקיע בו סכום נוסף של כסף.
כך נוצר המצב האבסורדי, שבו סרט שעומד מאחוריו מפיק העל של הקולנוע הישראלי יכול היה להתמודד במסלול הפרינג' של טקס פרסי אופיר, שנוצר עבור סרטים עצמאיים דלי תקציב, ואף לזכות בו. האימוץ של "פנתר לבן" על-ידי יונייטד קינג הוא טבעי. מדובר במלודרמה עממית עם סיפור חזק, שעם שיווק נכון בהחלט יכולה לקסום לקהל הרחב. העיסוק שלה במתח עדתי בין עולים חדשים מרוסיה ועולים ותיקים ממדינות ערב בטבריה הפריפריאלית גם מוסיף לסרט ממד נפיץ ומגרה, שמצליח לגעת, חרף פשטנותו המסוימת.
במרכז הסרט עומד אלכס צייטלין בגילומו של יבגני אורלוב, צעיר מחוספס, שזועם על החברה הישראלית בגלל העוול שנעשה לו ולמשפחתו. אלכס הוא אחיו של יבגני (הראפר וולקן), מנהיג חבורת הנאו-נאצים הרוסים בעיר, שמטילה עליה את אימתה. אלא שמפגש עם דוד אוחנה (זאב רווח), שוטר ומאמן איגרוף, משנה בהדרגה את יחסו של אלכס לחיים ולחברה שבה הוא חי. אוחנה מאפשר לו להגשים את חלומו להפוך למתאגרף מקצועי, בדומה לאביו המנוח. זוהי כנראה הפעם הראשונה, שבה חושף הקולנוע הישראלי את התסכול החברתי העמוק של העלייה הרוסית ואת תחושת הקיפוח שלה, ומעמיד אותה אל מול קיפוחם של בני עדות המזרח. מכיוון שכך, יש לסרט גם ערך אקטואלי מובהק.
כפי שניתן להתרשם מתקציר העלילה, רייספלד אינו חוסך בקיטש, מהלכים עלילתיים מופרכים ומניפולציה רגשית, כדי לתווך את הסיפור הטעון הזה לצופים. עידון הוא לא שם המשחק כאן. רייספלד יוצר קולנוע פופולרי, שמונח על המסך בשכבות צבע גסות. כדי ליהנות מ"פנתר לבן" צריך להגיע אליו במצב הרוח הנכון, ולתת לבלוטות הטעם הטוב לנוח לשעה וחצי. מי שיהיה מוכן לעשות זאת, ירוויח סרט אפקטיבי, שקשה להתעלם מהעוצמה האותנטית שלו. מתחת לגיבוב הרגעים הנוגעים והמגוחכים שממלאים אותו, מסתתר מעוף קולנועי ולב גדול, שלא כדאי להתעלם מהם.
ההישג הגדול באמת של רייספלד בסרט הוא ליהוק השחקנים והדרכתם. הסרט צולם כולו בטבריה, ולוהק בחלקו הגדול על ידי שחקנים לא מקצועיים, שתורמים לתחושת האותנטיות הלא מתאמצת שלו. ליהוקו של יבגני אורלוב, השחקן הראשי בסרט שמעולם לא שיחק לפני כן, הוא שיחוק אמיתי. אורלוב מביא למסך נוכחות עוצמתית, אמיתית וממגנטת. אנחנו מאמינים לו, וזאת הסיבה המרכזית שמאפשרת לסרט לדלג מעל פגמיו. השיחוק השני של "פנתר לבן" הוא נוכחותו של זאב רווח בתפקיד דוד המאמן. רווח עושה כאן את אחד מתפקידיו החשופים, הרגישים והנקיים ממניירות. עבודתו המחויבת בסרט דל תקציב של במאי צעיר מעוררת הערכה רבה. בתפקידי המשנה מצטיינים במיוחד הראפר וולקן בתפקיד האח הנאו-נאצי, שמצליח להיות גם חמוד וגם מפחיד בו זמנית, ומיטל גל החיננית בתפקיד מושא האהבה של אלכס.
בסך הכל, "פנתר לבן" הוא סרט שיש בו לא מעט שטויות, אך גם מידה רבה של קסם. מי שיהיה מוכן ללכת איתו, יקבל חוויה קולנועית בעלת ערך ועניין.
האם תצפו ב"פנתר לבן"? ספרו לנו בפייסבוק