כולם אוהבים את סרטי הנסיכות של דיסני: הם קלאסיים, יפהפיים, ומכניסים מיליארדי דולרים במרצ'נדייז. כולם שונאים את סרטי הנסיכות של דיסני: הם שוביניסטיים, פרימיטיביים ומציבים מודלים איומים ונוראים לחיקוי לאותן ילדות קטנות שלובשות את המרצ'נדייז. כולם מדברים על כמה יפה האנימציה המצוירת הקלאסית, רק שאף אחד לא הולך לראות אותה רק סרטים באנימציה ממוחשבת תלת-מימדית עושים כסף היום. כולם מתים על השירים הקלאסיים ההם, אבל אם תעז לרמוז שסרט חדש בקולנוע הוא מחזמר, האולמות יינטשו. הקהל סובל מפיצול אישיות קשה בנוגע לסרטי דיסני, לכן כשדיסני עושים סרט אנימציה חדש ולא סתם סרט, אלא סרט-נסיכות כל מה שהם צריכים לעשות כדי לרצות את כולם הוא לעשות דבר והיפוכו: סרט בדיוק כמו פעם, רק לגמרי ולחלוטין אחרת. פשוט.
באופן מפתיע, ב"לשבור את הקרח" האולפן עמד איכשהו במשימה הבלתי אפשרית הזאת. "לשבור את הקרח" הוא סרט-נסיכה לכל דבר: הגיבורה שלו היא נסיכה, שאפילו מחליפה כמה חליפות בגדים שמיליוני גרסאות קטנות שלהן יימכרו לקראת פורים או ליל כל הקדושים הבא. לא תוכלו לדעת את זה על פי הפרסומות, אבל זה מחזמר. אנשים פוצחים בזמר על כל גג. כמו "בת הים הקטנה", הסרט אמור להיות מבוסס על סיפור של האנס כריסטיאן אנדרסן "מלכת השלג" אם כי אין באמת קשר בין האגדה לסרט.
אבל בו בזמן, "לשבור את הקרח" הוא גם ההיפך מסרטי הנסיכות הקלאסיים. הוא מוצג באנימציית תלת-מימד, אבל היא יפהפייה כל כך שאף אחד לא יתלונן. הוא מחזמר עד גבול מסוים. והכי חשוב, הוא מציג את הרומנטיקה הוותיקה בסגנון דיסני אהבת אמת ממבט ראשון, נשיקת אהבה שמתקנת הכל רק כדי לצחוק עליה ולהצהיר בגלוי: חבר'ה, זה לא עובד ככה. הנסיך והנסיכה נפגשים ומתאהבים בתחילת הסרט, ומספרים לאורך שיר שלם כמה טוב לאהוב, רק כדי לגלות ששאר העולם חושב שהרעיון להתחתן אחרי שלוש דקות (אפילו אם הן מוזיקליות) של היכרות הוא די טפשי. מהבחינה הזאת הסרט קרוב יותר לפארודיה על סרטי דיסני הקלאסיים מאשר להתרפקות עליהם.
בעיר אירופאית ללא שם, אבל לצורך העניין נגיד נורבגיה, חיות הנסיכות אנה ואלסה. המבוגרת מבין השתיים, אלסה, נולדה עם כוח הקרח: היא יכולה לעשות עם קרח דברים שמגניטו היה מקנא בהם, אבל לא תמיד מצליחה לשלוט עליו, ולפעמים אנשים נפגעים. במשך שנים היא מנסה לשמור בסוד את הכוח המוזר והמפחיד שלה, עד שיום אחד הוא מתפרץ, העיר קופאת, ואלסה יוצאת אל ההרים להתבודד שם. אנה יוצאת בעקבותיה, כדי להזכיר לה שעם כל הכבוד לבעיות הרגשיות המובנות שלה, אולי כדאי לטובת כולם גם להפשיר את העיר. בדרך אנה פוגשת את הנסיך האנס, וגם את מוכר הקרח כריסטוף שניהם מועמדים לתפקיד השותף לנשיקה, שמן הסתם תבוא בסצינה האחרונה כי זה סרט של דיסני אחרי הכל.
אנה (קריסטן בל בגרסה האנגלית) היא נסיכה מודרנית, שמזכירה יותר את מרידה מ"אמיצה" מאשר את שלגיה: היא שולטת בסרט של עצמה, הרפתקנית וחסרת פחד, ובוודאי שלא מחכה שאיזה גיבור יעשה בשבילה את העבודה. ולמרות זאת, דיסני לא הפכו את אנה לגיבורת אקשן עם סכין בפה ורצח בעיניים: היא חסרת כל פחד, אבל היא גם נמהרת, מגושמת לפעמים וחיננית. הגברים שבתמונה לא מצטיינים באופי מורכב, ונעים תמיד על הטווח שבין פרינס צ'ארמינג לאלאדין, אבל הם חביבים. הכי מפתיע: איש השלג אולף דמות קומיק-רליף שלפי הטריילרים נראה כמו התשובה של שנות ה-2000 לג'אר ג'אר בינקס מתגלה כמצחיק באמת.
הסרט יוצא דופן בין סרטי דיסני גם בכך שאין בו נבל. כלומר, טכנית, יש הסרט לא נטול אנשים רעים אבל אין בו ג'פאר או סקאר או מכשפה רעה שמניעה את העלילה. נדמה שגורלה של האחות אלסה הוא להפוך למלכת השלג המרושעת; היה קל לדמיין גרסה של הסרט שבו היא תהפוך למפלצת-קרח אכזרית. אבל המטרה של אנה היא למנוע מזה לקרות.
מה שמקפיץ את הסרט לדרגת הקלאסיקות של דיסני הם השירים. כבר בדקות הראשונות של הסרט מגיע שיר שמנסה לשחזר את ההישג של "למעלה" של פיקסאר לגרום לגברים מבוגרים לבכות כמו תינוקות בעשר הדקות הראשונות של הסרט וזה כמעט עובד. אידינה מנזל, שמגלמת את אלסה בגרסה האנגלית, מקבלת את גולת הכותרת של הסרט, השיר "Let it Go", שיר ממכר שאותו תשמעו שוב בכותרות הסיום ובטקס האוסקר הקרוב. שני אלה הם חלק בלתי נפרד מהעלילה; שירים אחרים (כמו הנאמבר של אולף איש השלג) הם הפוגות קומיות שלא קשורות לעלילת הסרט, אבל עדיין כיפיים מאוד. הבעיה היחידה עם השירים בסרט היא שהם מפסיקים: בחצי השני שלו, הסרט שוכח שהוא מחזמר, וחבל שכך. אפשר לקבל עולם שבו כולם פוצחים בזמר פעם בחצי דקה, או כזה שבו לא שרים אף פעם אבל להתחיל כסרט מסוג אחד ולסיים בסוג אחר, זה קצת מוזר.
התלת-מימד, כרגיל, הוא תוספת לגמרי לא חיונית, ואפשר בהחלט לראות את "לשבור את הקרח" בדו-מימד וליהנות מצבעים חיים יותר. אבל כאן יש קץ': הסרט מוקרן בלוויית סרטון קצר של מיקי מאוס, המבוסס על גימיק די מבריק ובו התלת-מימד הוא כמעט הכרחי.
חטיבת האנימציה של דיסני מוספדת פעם בשנה בממוצע. הקהל הרחב עבר להעריץ את פיקסאר, וכשלדיסני מתפלק משהו טוב, מתייחסים לזה כאל אירוע חד פעמי. אבל בלי ששמנו לב, צמח בדיסני תור-זהב חדש: שלושת הסרטים האחרונים שלהם "פלונטר", "ראלף ההורס" ועכשיו "לשבור את הקרח" כל כך מוצלחים שאפשר כבר לומר בפה מלא שדיסני חזרו לתהילת העבר. אז קדימה: "לשבור את הקרח" לא נופל בדבר מקלאסיקות כמו "היפה והחיה".
מה חשבתם על "לשבור את הקרח"? ספרו לנו בפייסבוק