ספייק לי טען שהסרט החדש שלו, "שבעה צעדים", הוא לא רימייק של "שבעה צעדים" (Oldboy") הקוריאני של פארק צ'אן-ווק, אלא עיבוד מחדש של הקומיקס שעליו מבוסס הסרט. לאמירה הזאת צריך להישמר מקום, לצד מבחר הגיגיו של יאיר לפיד, ברשימת השקרים המגוחכים ביותר שנאמרו השנה.
ברור ש"שבעה צעדים" הוא רימייק. הוא רימייק מכף רגל ועד פטיש. הוא רימייק על כל צעד ושעל, ויש לכל הפחות שבעה כאלה. הוא כל כך רימייק שהוא כולו מודעות עצמית, תסביך נחיתות וניסיונות לפצות עליהם מול המקור העדיף. הוא מצליח לסבול מכל הבעיות האופייניות לרימייקים הוליוודיים לסרטים לא-אמריקאים שהיו בסדר גמור כבר במקור ואין שום סיבה לצלם אותם מחדש, וממציא כמה בעיות חדשות.
"אולדבוי" (השם העברי לא היה קשור לכלום עוד במקור) הקוריאני, בבימוי פארק צ'אן-ווק, הוא סרט ברוטלי, וירטואוזי ופסיכי על כל הראש. הסרט הזה היה כזאת מתקפה חסרת רחמים על העיניים, האזניים והבטן של הצופים בכל סצינה מחדש, שהוא הצליח בכוחות עצמו לפרוץ את קירות הגטאות הרגילים שבהם כלואים סרטים אלימים מהמזרח הרחוק ספריות וידאו מתמחות, בעיקר וקיבל אפילו הפצה מסחרית קצרה בארץ. גם בארצות הברית הוא זכה למספיק חשיפה כדי שמישהו יחשוב (בטעות), שרימייק דובר אנגלית יהיה רעיון טוב.
הסרט שניהם עוסק באדם רגיל, שתיין וקצת מניאק, שנחטף יום אחד ונכלא בחדר קטן, עם מיטה, טלוויזיה ומעט מאוד חוץ מזה. ושם הוא נשאר, עשרים שנה, עד שבאותה פתאומיות שבה נכלא, הוא משוחרר. עכשיו הוא מחפש מי עשה לו את זה, ולמה, לעזאזל. במהרה הוא מגלה שאלה שאלות שעדיף היה לא לשאול, והאכזריות של כליאה בבידוד למשך עשרים שנה היא לא יותר מהקדמה עדינה לעומת האכזריות שתבוא בהמשך.
"שבעה צעדים" החדש לא רק הולך באותה דרך, אלא חוזר שוב ושוב ומתעקש להזמין אותנו להשוות אותו למקור, באמצעות קריצות. רבות מהסצינות, אפילו השוטים, משוחזרים אחד לאחד, ובהשוואה הזאת הרימייק תמיד מפסיד. למשל, אחת הסצינות האייקוניות בסרט המקורי היתה המאבק הארוך, בשוט אחד, של גיבור הסרט המצויד בפטיש מול חבורה של גנגסטרים. מכיוון שהיתה סצינה כזאת בסרט המקורי, לי הכניס מאבק עם פטיש גם לסרט החדש. הסצינה החדשה היתה יכולה להיות די מרשימה כשלעצמה אלמלא היתה מלווה בהשוואה בילט-אין לסצינה הקוריאנית, ואלמלא היתה מיותרת לגמרי. אין שום סיבה לכלול אותה בסרט מלבד "הנה, רואים? גם אנחנו יכולים". בנקודות אחרות מופיעים רפרנסים קטנים יותר: בסצינה אחת מופיע על המסך תמנון, בלי שום סיבה מלבד לקרוץ לחובבי הסרט המקורי; בסצינה אחרת יש קטע עם לשון לא אותו הקטע כמו במקור ששוב, נמצא שם רק כדי להיות כמו-פעם-אבל-אחרת.
אבל מילא השיחזורים. הנקודה שבה "שבעה צעדים" של ספייק לי באמת מאבד את הצפון היא זו שבה הוא מחליט לא רק לשחזר את המקור הקוריאני אלא להתעלות עליו. להיות עוד יותר אלים, עוד יותר קיצוני, עוד יותר סוטה. הסרט המקורי היה אלים, קיצוני וסוטה די והותר בפני עצמו, וייתכן שהעובדה שהוא הגיע ממקום זר - שאפשר היה לומר עליו "הקוריאנים האלה דפוקים בשכל" עזרה לנו לקבל את העלילה המאוד לא סבירה שלו. הסרט החדש, בלי הנחת תיירים, לוקח את העלילה של החלק האחרון של הסרט ומנפח אותה פי שלושה, וכך הופך ממטורף למגוחך, וממבעית לדבילי. אם הסרט המקורי היה הופך קרביים, הסרט החדש עושה רושם של ילד שאוכל ג'וקים כדי לזעזע בכוונה.
עבור מי שלא ראה את המקור ולא יעסוק כל הסרט בגיחוכים, יש מה לראות ב"שבעה צעדים" החדש. בהחלט לא הכל רע. יש כמה תוספות לעלילה שדווקא עובדות; סצינה קטנה בתחילת הסרט של יחסים בין ברולין ועכבר עשויה לעורר אופטימיות שמא ספייק לי דווקא קלט את הקטע של המופרעות המקורית. ג'וש ברולין לא רע בכלל בתפקיד הגיבור, והשינוי הגופני שהוא עובר במהלך הסרט מרשים. סמואל ל. ג'קסון מופיע בתפקיד קטן ומהנה מאוד כרגיל. שארלטו קופליי, לעומתם, עושה תפקיד כל כך קאמפי שהוא נראה כמו חיקוי של פארודיה של חיקוי של מישהו, לא כל כך ברור מי. וזאת כבר הפעם השניה שלו השנה: אחרי "אליסיום" ו"שבעה צעדים" צריך להרחיק אותו מגילום תפקידי נבלים, או פשוט לתת לו לדובב סרטים מצוירים.
מוסר ההשכל היה צריך להיות ברור מהרגע הראשון: אל תעשו רימייק ל"שבעה צעדים". ובאותה הזדמנות, גם אל תעשו רימייק ל"קזבלנקה", "הטוב, הרע והמכוער" או "שודדי התיבה האבודה". אין שום סיבה לעשות שוב את מה שהיה מושלם בדרכו כבר בפעם הראשונה. אין דרך לצאת טוב מההשוואה הזאת. במקרה הטוב התוצאה תהיה סרט נחות ביחס למקור; במקרה הרע, כמו כאן, התוצאה היא סרט מגוחך, נקודה.
האם תתנו צ'אנס ל"שבעה צעדים"? ספרו לנו בפייסבוק