במקרה שאתם בדיוק לא זוכרים מה זה לאוס ומה עושים עם זה: לאוס היא הרצועה שדחוסה בדרום-מזרח אסיה, בין תאילנד לוייטנאם, ומלאה בג'ונגלים טרופיים יפהפיים, צוקים נישאים, אנשים עניים מאוד ותרמילאים ישראלים שקפצו לכמה רגעים באמצע הטיול לתאילנד. אפילו בהשוואה לשכנותיה לאוס היא מדינה עניה, ומובן שתעשיית קולנוע אין בה. "להאיר את השמים" מוכרז כסרט הראשון שצולם בלאוס, דובר כולו לאית והופץ בעולם. הסרט, אם כן, הוא הזדמנות להכיר לראשונה בקולנוע מקום בלתי מוכר, עם מבנה של אמונה, אמנות ותרבות שונה לחלוטין מכל מה שראינו עד כה. או פשוט לראות סרט פיל-גוד על פי נוסחה מוכרת וותיקה.
גיבור הסרט, אהלו, הוא ילד בן עשר שחי עם משפחתו בכפר זעיר בלב הג'ונגל. בתחילת הסרט, אהלו ומשפחתו מקבלים הודעה מהשלטונות: אנחנו עומדים לבנות סכר חדש, וכל הכפר שלכם יוצף. לכן, במחילה מכבודכם, זוזו. כפיצוי על כך אתם תקבלו, כמובן, אדמה חדשה וגם בתים חדשים, הכוללים אפילו מותרות כמו מים זורמים וחשמל ברגע שנגמור לבנות אותם, מתישהו במהלך המאה הקרובה כנראה. המעבר הוא טראגי במיוחד עבור משפחתו הקטנה של אהלו, שנאלצת לגור בשכונה זמנית של מחסות שאפילו הכינוי "אוהל" יחמיא להם. הוא מתיידד עם ילדה מהאזור ומכיר את דודה, שתיין תמהוני המעריץ משום מה את ג'יימס בראון, על אף שנדמה שהוא היחיד באזור שבכלל מודע לקיומה של התרבות המערבית. ובחלקו האחרון של הסרט, אהלו גם מצטרף לתחרות הספורט המסורתי של האזור בניית והפרחת רקטות.
במקומות אחרים בעולם, הילד-העני-החמוד-מבית-הרוס היה משתתף בתחרות שירה, או איגרוף, או מכוניות צעצוע, אבל הנוסחה, בעיקרון, היתה זהה. כי הנוסחה עובדת. ו"להאיר את השמים", שעושה שימוש בנוסחה, עובד היטב. הצילומים נהדרים: הג'ונגלים וההרים שמסביב יפהפיים, והסכר שחותך את הנוף מפעים בענקיותו. השחקנים שעבור רובם זו הפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה מול מצלמה - מפתיעים באותנטיות שלהם, בעיקר שני הילדים, אהלו (סיתיפון דיסמואי) והחברה שלו, קיה (לונגנאם קאוסאינאם). זה סרט חמוד מאוד שעושה את העבודה; בקרב צופי קולנוע-התיירות של לב הוא בטח יהיה להיט.
אבל משהו בחמידות היתר של הסרט קצת מרתיע. האם באמת מה שיש ללאוס להציע לעולם זה את אותו סיפור ילדים ששמענו כבר בכל כך הרבה גרסאות אחרות? וזה אפילו לא באמת סרט לאי: הבמאי והתסריטאי, קים מורדאונט, מגיע בכלל מאוסטרליה, המרוחקת מלאוס כמעט כמונו. כך גם הצלם, העורך והמפיקים. זה סרט שנעשה על ידי תיירים, עבור תיירים.
אפשר להאשים את יוצרי הסרט בציניות, אבל זאת ציניות עם אג'נדה. הסרט הוא אמנם מתוק מאוד והעוני המחריד מאוד פוטוגני על רקע הנוף, אבל מתחת למתיקות, מוחבאות פצצות. לא במובן מטאפורי. לאוס, מתברר, מלאה בשיירי פצצות שהומטרו שם בנדיבות על ידי האמריקאים. כל כך הרבה פצצות מתחבאות שם שהן הפכו לחלק מהכלכלה; אנשים מתפרנסים ממכירת שיירי המתכת האלה, בסכנה מאוד מוחשית שהם יתפוצצו להם בפרצוף. וכך ב"להאיר את השמים", כמעט בכל סצינה אפשר לראות, באופן בלתי מוסבר, איזו פצצה ברקע, כאילו הן גדלות כמו פטריות בג'ונגל.
מורדאונט, מתברר, צילם בלאוס סרט תעודי על ילדים שמחפשים פצצות לפרנסתם. על הסרט התיעודי הזה אתם מעולם לא שמעתם. מורדאונט, שיודע היטב איך העולם מתנהל, החליט למכור את המסר לעולם המערבי בדרך אחרת: כסרט פיל-גוד מתוק ונעים לעיכול, ארוז בעטיפה צבעונית ונעימה. פצצה מצופה בשוקולד. הסרט נעשה בכוונה מפורשת ולא מוסתרת להעלות את המודעות ללאוס ולבעיותיה. ומה לעשות, האיש אולי ציני, אבל הוא צדק. באיזו דרך אחרת נראה לכם שהיתה מתפרסמת פה כתבה על קשיי החיים בלאוס?
האם תצפו ב"להאיר את השמיים"? ספרו לנו בפייסבוק