אם תסרקו את סקאלת ה-AM ברדיו ישן, אולי עדיין תוכלו לשמוע אותן: תחנות המספרים. זאת תופעה מסתורית, קריפית ואמיתית לגמרי: תחנות רדיו שכל מה שהן משדרות, ללא הסבר, הוא קול רובוטי המקריא בזמנים קבועים רצף אקראי לכאורה של מספרים, ולפעמים אותיות בקוד פונטי. רשמית, אף אחד לא מודה בקיומן של התחנות האלה או יודע מי משדר אותן ולמה. לא-רשמית, ההסבר הטוב ביותר לקיומן של תחנות מספרים הוא אמצעי של סוכנויות ביון לשלוח מסרים לסוכניהן בארצות אויב. כל אחד יכול לקלוט את השידורים האלה אם הוא רק מכוון את הרדיו למקום הנכון, מה שמאפשר לכל סוכן סמוי אי שם לקלוט מסרים בלי אמצעים מיוחדים מלבד רדיו; אבל את רצף המספרים אי אפשר לפענח, ואף אחד מלבד הסוכנים עצמם לא יודע האם משמעותו של "7403221" היא "ההפצצה תגיע עם שחר", "תיקח אותו בטקסי ותרצח אותו בגן" או פשוט "אין חדש, המתן להוראות נוספות".
כל תופעה מעניינת בעולם האמיתי חייבת במוקדם או במאוחר לשמש בסיס לסרט הוליוודי, ובמקרה של תחנות המספרים הן קיבלו את "קוד פרוץ". כמובן, כהרגלה של הוליווד בקודש, הסרט משבש לחלוטין את כל העובדות בקשר לתחנות המספרים. הסרט מתרחש ברובו בתוך בונקר אי שם בבריטניה, המשמש תחנת שידור עבור סוכנות ביון אמריקאית, ממנה היא משדרת רצפי מספרים לאי-שם. בתחנה נמצאים בדיוק שני אנשים: "מומחית לצפנים", שיוצרת את צופן המספרים ומקריאה אותו בקולה אל תוך מיקרופון, בזמנים אקראיים (איך הסוכנים אמורים לדעת מתי בדיוק להאזין לרדיו?) ומאבטח אחד.
תחנות מספרים היו קיימות מאז מלחמת העולם השנייה לפחות; בשנות התשעים עוד אפשר היה לשמוע אותן בקלות, בכל מקום. בשנים האחרונות יש פחות ופחות מהן, כשסוכנויות הביון עוברות ככל הנראה לשיטות תקשורת מתוחכמות יותר. חובבי רדיו נלהבים מתעדים ועוקבים אחרי שידורי התחנות השונות, בידיעה ברורה שלעולם לא יוכלו לדעת בדיוק מה הן אומרות. ובכל זאת, ישנם פרטים שאפשר להבין מהן: הן נוטות לשדר יותר בתקופות של מתיחות פוליטית ועימותים, ובמקרים מסוימים נעשה ניסיון לחסום אותם על ידי שידורי אויב. יש מלחמה בלתי נראית באוויר. לכל זה אין שום קשר לסרט "קוד פרוץ", זה פשוט מעניין יותר ממנו. נו, טוב, נעשה מאמץ לחזור ולדבר על הסרט.
ג'ון קיוזאק, בפרצוף אדיש, מגלם סוכן CIA שלא ביצע נכונה את תפקידו לרצוח את כולם. מתברר, על פי הסרט הזה, שה-CIA מתנהל כמו המאפיה, ועיקר העיסוק שלו הוא לרצוח אנשים שיודעים יותר מדי, ואז לרצוח אנשים שהיו עדים לרצח וחוזר חלילה. בעקבות הפאשלה הוא נשלח אל אותה תחנה שוממה באמצע הכלום, שם הוא ייאלץ לבלות שלושה ימים בכל פעם במרתף אפל ומשמים. לעבודה יש רק בונוס אחד השותפה לעבודה, המומחית לצפנים, היא מלין אקרמן היפהפיה. יום אחד הם מגיעים לעבודה, ומגלים שיורים עליהם. מישהו לוכד אותם בתוך תחנת השידור ומנסה לגרום להם לשדר את המספרים הלא נכונים, או משהו, ומכאן מתחיל מין "מת לחיות" לעניים מרודים, שמתרחש כמעט כולו בתוך אותו הבונקר ועם מספר מינימלי של אנשים או של חיבור רגשי.
יש דרכים לנצל ביעילות משאבים מוגבלים: סרטים שמשתמשים בסביבה סגורה ומספר מינימלי של שחקנים כדי ליצור סיפור מותח ("איפה אליס", "מי מפחד מהזאב הרע") יכולים להיות נהדרים. לא תמיד חייבים מרדפי מכוניות והרס רכוש בקנה מידה גדול. "קוד פרוץ" מנסה להיות סרט קטן ויעיל כזה: זה סרט ריגול שכולל יותר דיבורים ויחסים ומחשבות יעני עמוקות על מוסר מאשר יריות, אבל התחושה שהוא נותן היא שכל זה נעשה בחוסר רצון, רק משום שלא היה תקציב לקרבות ומרדפים גדולים יותר. למרות היומרות הלא אפויות לעומק, זה פשוט סרט אקשן קטן, שגרתי, ומה לעשות, לא נורא מעניין. אפשר לצפות בו, אבל הרבה יותר מעניין לשוטט ברחבי האינטרנט ולמצוא מידע על הנושא הכל כך יותר מעניין של תחנות מספרים אמיתיות.
עוד פרט טריוויה אחד, אחרון ודי: במרץ 2006 תחנת מספרים המקושרת למוסד עשתה היסטוריה קטנה כששידרה את המסר הבלתי מוצפן הראשון שנשמע אי פעם מתחנת מספרים: G1O2O3D4N5I6G7H8T. אם מורידים את המספרים מהרצף הזה, מקבלים "לילה טוב". זה כנראה המסר הגלוי הראשון והאחרון שתקבלו אי פעם מהמוסד.