הרגע המביך הזה שבו אתה קולט שאתה פשוט לא מבין את השם של הסרט שאתה מפיץ. מכיוון שאין הרבה מה לומר על הסרט "That Awkward Moment", בואו נשחק במקום זה במשחק הידוע "הכה את המפיץ". והפעם: עד כמה גרוע השם "הדייט שהביך אותי"? בואו נתחיל: הסרט נקרא במקור "הרגע המביך הזה", מה שאפשר היה פשוט לתרגם ישירות לעברית, מילה במילה רק שהמפיצים כנראה לא הכירו את הביטוי, כי הם לא היו בפייסבוק בשנים האחרונות. הסרט לא עוסק בדייט. הוא נקרא על שם "הדייט שתקע אותי", שם מבחיל בפני עצמו, שגם הוא ניתן לסרט שאין בו דייט, והרעיון שעכשיו "הדייט ש-" הוא ה"קטלני" או "מת מצחוק" החדש מדכא כל כך שהוא מאפיל על כל בדיחה טובה שהיתה יכולה להיות בסרט.
זה היה יכול להיות מעצבן הרבה יותר אילו "הדייט שהביך אותי" היה סרט שמישהו יזכור את שמו גם בעתיד. למזלנו, מדובר בסרט זניח לגמרי שבוודאי יעלם מהאופק בקרוב. זוהי קומדיה רומנטית לגברים תופעה נדירה במידה מפתיעה של סרטים שלוקחים קומדיות יחסים מהסוג שבדרך כלל מסווג כצ'יק-פליק, ומתמקדים בגברים במקום בנשים שבסיפור. שלושה חברים נהנים מחיים טובים כמו שרק גיבורי קומדיות רומנטיות יכולים: מגורים בניו-יורק, בילויים כל לילה, מקצועות מגניבים ובחורות חופשי. לאחד מהם אפילו יש חברה, רק שהיא זורקת אותו, והאחרים, באיזו שיחה של חצי דקה, אומרים משהו כמו: אוקיי, אחי, אז כל זמן שלך לא תהיה חברה, גם לנו לא תהיה. סבבה? סבבה. איפה הבירות.
כמובן, רגעים ספורים לאחר מכן כל אחד מהם מוצא פתאום אהבה משל עצמו ושוקל לזנוח את החיים כרצף סטוצים ולהיפגש עם אותה בחורה יותר מפעמיים ברצף. אבל הם לא יכולים לעשות זאת, בגלל... מה? בגלל שיחת החצי-דקה ההיא? ברצינות? כמעט בכל סרט כזה יש איזה גימיק שיחזיק את כל העסק, שבגללו הגיבורים צריכים או לא צריכים להיות ביחד, או להסתיר את יחסיהם, אבל שיחת השיכורים הקטנה הזאת, שכולה כבדרך אגב זה מה שאמור להוות את הבסיס למסכת שלמה של שקרים ואי-הבנות? איזה אדם שפוי היה שוקל לוותר על זוגיות רצינית בגלל איזו שיחת אגב עם חברים? אפילו כגימיק לפרק של סיטקום זה לא מחזיק.
נו, טוב. עלילה אמינה היא לא תכונתם הבולטת של הסרטים האלה ממילא. "הדייט שהביך אותי" בכל זאת אמור לעבוד יש פה שלושה שחקנים די חינניים: זאק אפרון - שהתרחב מאוד, וכבר לא נראה כמו ילדון-דיסני אלא כמו גבר שהיה יכול בקלות לגלם גיבור על; מייקל בי. ג'ורדן עמוס הכריזמה, שכיכב ב"כרוניקה בזמן אמת" וקיבל הרבה שבחים ב"Fruitvale Station" שלא הוקרן בארץ; וגם מיילס טלר, היישר מ"The Spectacular Now" המוערך. כולם נראים מצוין, יש להם כימיה טובה זה עם זה ועם הנשים סביבם, הסרט מתקדם בקצב טוב, הבדיחות עפות מהר, ניו יורק נראית מצוין... אבל זה לא עובד. לא ברמה כואבת, לא מבוכה אדירה, אבל מדי פעם אתם עלולים לשים לב שבעצם כבר הרבה זמן לא קרה שום דבר מצחיק. מה בדיוק הבעיה? אה, כן התסריט. הוא לא טוב.
הסרט מנסה להיות קומדיה רומנטית מודרנית ומודעת לעצמה, ומצליח להיות קומדיה רומנטית מרובת קלישאות שמדי פעם מצביע על אותן קלישאות. היה יכול להיות גם נחמד אם הגיבורים לא היו כזאת חבורת דושבאגז. חלק חשוב מנוסחת הקומדיה הרומנטית היא שהגבר צריך לעשות משהו נורא ולהיזרק וללמוד משהו על החיים, אבל זה לא אומר שהוא צריך להתחיל בתור חלאה. אם העצה הנבונה שמשמיע הקהל לגיבורה בסוף הסרט היא לא "נו, הוא למד את הלקח, תסלחי לו ותתנשקו כבר!" אלא "למה את עדיין מדברת עם החריין הקטן?", כנראה שהסיפור לא הצליח לאזן בין דמות פגומה לבין אדם גרוע.
המרוויחה העיקרית מהסרט היא דווקא השחקנית מקנזי דיוויס, בתפקיד ה"חברה הכי טובה" האפלטונית של אחד מהשלושה, רק שאז הם מגלים שבעצם הם חשים זה כלפי זו מה שכל זוג של "חבר/חברה אפלטוניים" בכל סרט אי פעם חשים זה כלפי זו. דיוויס מפגינה מעין קשיחות גברית בלי שזה יפריע לה להיות יפהפייה. היא מצליחה לגרום לדמות שלה להיות מגניבה אפילו בתוך התסריט העלוב למדי שקיבלה. נרשם: לשים לב אליה בסרטים הבאים שלה, כי היא בטח תעשה דברים טובים יותר.
אם אתם רוצים טייק מודרני וחכם על הרומנטיקה בעולם הפייסבוק מנקודת מבט גברית, צפו ב"דון ג'ון". את "הדייט שהביך אותי" תשאירו לרגע שבו תיתקלו בו בטעות בזמן זפזופ בערוצי הסרטים בלוויין, בעוד כמה חודשים.
מה חשבתם על "הדייט שהביך אותי"? ספרו לנו בפייסבוק