"ציידי האוצרות" לא עובד. בכלל. מהרגע הראשון ועד האחרון, הסרט הזה לא עובד. וזה מוזר. זה נראה כמו סרט שלא יכול להיכשל. זה סרט של ג'ורג' קלוני, עם מאט דיימון ביל מוריי, ג'ון גודמן וקייט בלאנשט. כמה רע זה כבר יכול להיות? אלה כל כך הרבה אנשים שעצם נוכחותם גורמת לתופעות ידועות של חיוכים בלתי נשלטים. אפילו אם התסריט לא מהודק, או העלילה מופרכת, או הצילום עקום, זה צריך להיות כיף רק כי הם שם. אבל "ציידי האוצרות" לקוי ברובד כל כך בסיסי שכל השחקנים המגניבים בעולם לא יצילו אותו.
לקראת סוף מלחמת העולם השניה, האמריקאים מצד אחד והרוסים מהצד השני סוגרים על גרמניה הנאצית הנסוגה. הניצחון כבר קרוב. אבל הניצחון הזה גובה קורבנות רבים, ולא רק בנפש: היטלר בוזז בדרכו את אוצרות האמנות של אירופה, בניסיון להקים את "מוזיאון הפיהרר", ואת מה שהוא לא גונב הוא משמיד. ג'ורג' קלוני מקים יחידה קטנה של פרופסורים ומומחים לאמנות שתפקידה להציל כמה שרק אפשר מיצירות המופת.
עד כאן, יפה. רק שזה לא הסיפור של הסרט: זה הרעיון הבסיסי, הפרמיס. אם תסריטאי היה מגיע לאולפן ומגיש את הפיץ' הזה, הוא בהחלט היה יכול לקבל תשובה בנוסח: אוקיי, רעיון יפה מאוד, יש פה פוטנציאל. עכשיו קח כמה חודשים ותכתוב על זה סיפור. קלוני - אולי מכיוון שהוא קלוני קיבל איכשהו תקציב, מצלמות ושחקנים על סמך הפרמיס בלבד. בסיפור קולנועי יש מטרה, יש דמויות, יש גיבור, יש נבל, יש התקדמות, יש מכשולים שמפריעים לגיבור להגיע למטרתו ויש שיא. ב"ציידי האוצרות" רואים אנשים שהולכים לכל מיני מקומות וקורים להם כל מיני דברים, אבל אין סיפור.
בהתחלה נראה שהסרט מנסה להיות "אושן 11". קלוני אוסף את צוות המומחים שלו, כל אחד מהם דמות צבעונית וייחודית (כלומר, היו אמורים להיות), וכולם נפגשים ומתחברים בסיקוונס משעשע (אמור להיות) של טירונות בבריטניה. זה אמור להיות החלק של הסרט שבו אנחנו מתאהבים בדמויות ובוחרים את החביבים עלינו. בפועל, הדמויות האלו כל כך קלושות וההיכרות איתן כל כך מזורזת שצל"ש מגיע למי שיצליח לזכור אפילו את שמותיהן וההתמחויות שלהן עד סוף הסרט. מאט דיימון הוא מאט דיימון, ג'ון גודמן מבוזבז באופן מכעיס, ביל מוריי מבוזבז באופן נפשע, קייט בלאנשט - טוב, היא מצליחה להיות די מגניבה אפילו במעט שהיא מקבלת. אחרי מונטאז' הטירונות הכולל 1.3 בדיחות, אנשי המונומנטים (שמו המקורי של הסרט, "The Monuments Men") נוחתים באירופה, ומיד מתפצלים, ונוסעים כל אחד לעיר אחרת ברחבי היבשת (התנועה למרחקים ארוכים ביבשת שסועת המלחמה קלה במידה מפתיעה). הפיצול הזה הוא עוד טעות ביזארית שהמנחה של קלוני בלימודי קולנוע שנה א' היה צריך להוריד לו נקודות עליה: יש לך סרט שעוסק בקבוצה של אנשים, אנחנו בקושי הספקנו להכיר אותם, והדבר הראשון שאתה אומר הוא "בואו נתפצל"? מה אתה, טינאייג'רית בלונדינית בסרט אימה? מה עובר לך בראש?
החבר'ה נחתו בנורמנדי אחרי האקשן הגדול (ע"ע "להציל את טוראי ראיין"), וכך הם ממשיכים גם ביתר הסרט: הם לא נמצאים בקרב, הם מגיעים אחרי שהוא נגמר. רוב הזמן הם לא נמצאים בשום סכנה מוחשית, והחיים שלהם בתור חיילים במלחמה הנוראה ביותר בתולדות האנושות קלים להפליא. יש יותר מסצנה אחת בסרט שבה צוות המונומנטים מגיעים למקום אחסון נאצי כלשהו, ומגלים שהנאצים כבר עזבו והשאירו מאחוריהם את חפצי האמנות שלהם. וזהו, הסצנה נגמרה, אפשר לעבור הלאה. שום דבר לא קורה. יופי שהיה להם מזל, אבל על זה, עם כל הכבוד, לא עושים סרט. בסרטים צריך שיהיו קשיים וקונפליקט, אחרת אין מה לראות. היה יכול, למשל, לעזור מאוד אילו בסרט היה נבל. כלשהו. רבאק, זה סרט עם נאצים. כמה קשה ליצור פה נבל? איזו דמות של אספן אמנות נאצי מרושע שאפשר יהיה לרדוף אחריו ולהרוג אותו רק בסוף הסרט? אבל לא, בסרט אין שום דבר כזה. אחד מה"טובים" נאלץ למצוא איזה נאצי חולף וחסר חשיבות כדי לשאת באזניו את נאום הניצחון חסר ההקשר.
אפילו כשאנשים מתים בסרט זה נראה כמו אירוע ייצוגי וסתמי לחלוטין. היינו צריכים שמישהו ימות, אז הנה, בבקשה. מדי פעם הסרט גם נזכר שהוא רוצה להיות קומדיה ומכניס ניסיון לבדיחה, מה שלעתים קרובות מתנגש עם הטון של הסצנה הקודמת או הבאה. ובינתיים, קלוני מקריין שוב ושוב נאומים על חשיבותה של האמנות בחיינו.
לג'ורג' קלוני יש כבר סרטים טובים ברזומה גם כתסריטאי וגם כבמאי ("לילה טוב ובהצלחה", "משחקי שלטון"). הוא היה אמור להיות אחד שיודע מה הוא עושה, ולכן הכישלון של "ציידי האוצרות" כל כך תמוה. הוא ניסה לעשות קצת "אושן 11" וקצת "להציל את טוראי ראיין" וקצת "ממזרים חסרי כבוד", והוא כל כך לא.
"ציידי האוצרות": ראיון מיוחד עם ג'ורג' קלוני