מוזר שרידלי סקוט חוזר לאזור האפוסים ההיסטוריים. כאחד הבמאים האקלקטיים ביותר בהוליווד (הפילמוגרפיה שלו עושה סחרחורת: "בלייד ראנר" ו"הנוסע השמיני" לעומת "תלמה ולואיז", "גשם שחור" מול "ג'י.איי.ג'יין" ו-"בלאק הוק דאון"), הוא נפל פעם אחת בז'אנר ההיסטורי עם הפלופ "1492" ואז הצליח בו בגדול עם "גלדיאטור", שהחזיר אותו להיות אחד הבמאים העסוקים בהוליווד. החזרה הזו נראית מאולצת, ממש כמו כל "ממלכת גן העדן", שבשורה התחתונה הוא יעיל, עשוי היטב וקולח ברובו, אך נטול נשמה ונשכח ממך מייד בתום הצפיה.
בין מסע הצלב השני לשלישי, במאה ה-12, שולט בירושלים מלך נוצרי שוחר שלום, בולדווין הרביעי, המקיים הפסקת אש ויחסי ידידות עם המוסלמים בהנהגתו של סלאח א-דין. בייליאן (אורלנדו בלום) הוא נפח שאיבד את משפחתו ומבקש מחילה וגאולה בחסות הצלבנים. אביו (ליאם ניסן), שמתגלה לו בתחילת הסרט, הוא מבכירי הצלבנים ששב מהמזרח והוא מוריש לו את תואר האבירות שלו ואת נחלתו בארץ ישראל. בירושלים מתאהב בסיבילה (אווה גרין), אחות המלך ורעייתו של ברון צמא-כח ומלחמה. בייליאן צומח כמנהיג ומנסה לשמר את השלום בארץ ישראל אל מול קבוצה פנאטית של נוצרים ומלחמה בלתי-נמנעת.
ובכן, אמרנו זאת בעבר ונדגיש זאת שוב: נמאס מאפוסים. אמנם "ממלכת גן העדן" הוא לא "אלכסנדר" הנלעג של אוליבר סטון, אך כמו "טרויה" של הטכנוקרט וולפגנג פיטרסן, למשל, הוא מסריח מיעילות. הבמאי, במקרה הזה סקוט עתיר הזכויות, תמיד יתראיין ויגיד כמה שתמיד רצה "לביים סרט על תקופת הצלבנים/ אמריקה בשנות ה-50'/ התבגרותו המינית של מיקי מאוס". אבל זה נראה כמו עוד סרט בהזמנה. סקוט לא מפגין כאן רגש, מה שהופך את זה ליותר "חניבעל" מאשר "תלמה ולואיז". הכל ספקטקל טכני, מתוסרט ביד הוליוודית דביקה. בכך הופך רידלי לאחיו הצעיר טוני סקוט, המתמחה בסרטי אקשן הוליוודים-בינוניים בהזמנה.
מלחמת ציוויליזציות
"ממלכת גן העדן", ממש כמו "טרויה" ו"גלדיאטור", יוצא באביב ומסמן את פתח עונת המייג'ורים, הסרטים הגדולים של האולפנים, שכנראה לנצח ירגישו שהם עושים משהו גדול מסך מזומניהם, כשהם מפיקים משהו היסטורי. וויליאם מוינהן, לשעבר עורך "ספיי מגזין", זכה לסכום עתק כשהביא תסריט לאפוס הריגול "טריפולי" (שייצא ב-2007). האולפנים לקחו אותו מייד לעבודת התסריטאות הראשונה שלו, על "ממלכת גן העדן". מוינהן בהחלט מרשים ביכולתו לבנות אפוס ודמות של גיבור מאיש פשוט, שהגורל והנסיבות מביאים אותו לצומת היסטורי, ואז חזרה לנקודה שבה רצה להיות מלכתחילה. אך עדיין, הוא כבד וצפוי בדיאלוגים שלו, ושוחק את הצלולויד באימרות דלוחות.
הבחירה באורלנדו בלום, צעיר כשרוני ודובשן לעיניים רעבות, הוכחה כשגויה. בלום עוד לא מסוגל לקחת על עצמו סרט בסדר גודל כזה לבד. אווה גרין, שנראית כאחותה התאומה של דפנה דקל, נותנת הופעה מאוד לא-משכנעת ומוכיחה כי לא רק ברטולוצ'י אשם בחרפת "החולמים" בו שיחקה. אלמנט מנצח ניתן למצוא דווקא בסט המשחזר את ירושלים, המרהיב ביופיו ומרשים בדקדוק בפרטים. התענוג העיקרי בא במלחמה הגדולה על העיר - סצינת קרב בין בייליאן לבין צבאותיו של סלאח א-דין, שעשויה היטב, ונראית כשיעתוק לתוך תבנית ימי-ביניימית של הקרב על נקרת הלם, ב"שר הטבעות: שני הצריחים".
מאחר ו"ממלכת גן העדן" נשען באופן מאוד רופף על דמויות ואירועים היסטוריים, צריך לציין את האומץ המסוים בקריקטוריזציה של הקבוצות הנלחמות בסרט. המוסלמים כאן הם יותר שוחרי שלום (מלבד כמה קיצונים), ואילו דווקא קבוצה פנאטית בקרב הנוצרים השולטים בירושלים היא המבקשת לחרחר מלחמה, ומשתלטת על הלך הרוחות בממלכה עד כדי ליבוי הקרב הגדול. בעולם של ג'ורג' בוש ודיק צ'ייני, שמורכב מפאזל של שני חלקים שחור ולבן, טוב ורע, התיסרוט הזה הוא מהלך יוצא דופן וראוי לשבח.