הודעת יחסי הציבור של "קליק" מספרת כי הרעיון לתסריטו נולד, בעת שהמפיקים-תסריטאים סטיבן קורן ומרק אוקיפי דיברו על ויכוח בין קורן וחברתו, שבמהלכו הוא הרים לעברה שלט ולחץ על MUTE. משם, הם אומרים, התפתח הסיפור. סיפור, נו, מעולם לא הייתה מילה כה קטנה ופשוטה יומרנית כל-כך.
למעשה, כל העניין נראה כרמאות. הקומדיה הקיצית הדלוחה הזאת נדמית כתולדה של לאנץ' הוליוודי טיפוסי בין מנהלי שיווק טבולים בג'ל לשיער ועטויים בחליפת ארמאני, שנמאס להם מתסריטאים יצירתיים והם רוצים לפצח את נוסחאות הבוקס-אופיס בעצמם. מייקל ניומן (אדם סנדלר) הוא ארכיטקט וורקוהולי שמחכה לקידום המיוחל מהבוס שלו (דייוויד האסלהוף), ובדרך להגשמת חלומו אינו מצליח לתמרן בין סיפוקה של אשתו (קייט בקינסייל), תשומת לב להוריו (בתפקיד הסבא הנרי "פונזי" וינקלר, השם ישמור) וגידול ילדיו. הוא פוגש במורטי (כריסטופר ווקן), טיפוס מסתורי המעניק לו שלט-רחוק שיכול לעצור, להזיז, לצפות מחדש ולהשתיק את חייו. הוא מחליט להריץ קדימה את החלקים המייגעים של קיומו המייאש, ועל הדרך מגלה כמה חשובה המשפחה-בלה-בלה, כמה אסור לבזבז את הזמן הניתן לנו-בלה-בלה ושאהבה זה הכי-הכי-בלה-בלה.
את האמת, "קליק" מתנהל בדיוק כמו הרעיון עליו הוא מבוסס שילטוט בלתי-רצוני בין ערוצים. אתה צופה בשעמום; במעבר בין התחנות אתה נתקל בהמון זבל; מידי פעם ישנן כמה הבלחות קומיות חביבות, ואז מגיע סוף הערב - במקרה הזה המערכה הסופית המייגעת, שמשולה להירדמות על הספה מול שעשועון ביזארי בערוץ רוסי נידח.
למעשה, סטיב קורן יוצר כאן תבנית חוזרת, לאחר שכתב וביים את הקומדיה הנוראית "ברוס הגדול מכולם", שהתבססה על אותו שטיק - גבר פרברים המנסה לשרוד את החלום האמריקאי המעייף, מקבל שליטה על חייו ועל סביבתו בעזרת כוח אלוהי, מגלה שהכוח משחית וחוזר לממדי קיומו הצנועים כשהוא מאושר בחלקו. ועם זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על דמותו של "בארטון פינק" בסרטם הקלאסי של האחים כהן, על היוצר המתוסכל שמגלה את רצונה המנוון של הוליווד, אותה הוליווד שמרוממת תסריטאי-חרב - נקרא להם בשם הקוד עקיבא גולדסמן שכל תפקידם הוא לשתול תוכן שיווקי (שימו לב בסרט לרשת Bad, Bath&beyond) ולשפצר סיפורים שלא עוברים את קבוצות המיקוד.
טוחן טווינקיז
על אותו מוטיב של כוח משחית, ניתן לשרטט את הקריירה של אדם סנדלר, אחד מהקומיקאים המוכשרים בהוליווד. סנדלר היה המופרע החינני ב"סאטרדיי נייט לייב", יצא לקריירה קולנועית שהתמקדה בקומדיות מוצלחות ("גילמור המאושר", "זמר החתונות") וזכה לליהוק מבריק ב"מוכה אהבה" של פול תומס אנדרסון. מאז, הוא בחר שלא לנתב קריירה שנעה בין הקומי-הקופתי לדרמטי-איכותי, כמו ג'ים קארי למשל, אלא ללכת על הבטוח ביותר להפיק ולככב בקומדיות בינוניות, המותאמות למכנה המשותף האמריקאי הרחב והנמוך ביותר. מסרט לסרט, ממצב עצמו סנדלר כשכן הכל-אמריקאי - ובתור מודל פרברי משועמם, אין חפץ יותר מתאים לקשור אליו משלט רחוק, ידידו הטוב של כל ג'ון דו. כן, על הדרך הוא מקבל קטעי סולו קומיים, שמשחקים על כשרונו כסטנדאפיסט, או לחלופין על הגג הממוחזר של פרצי אלימות - אבל כל זה נבלע בהוויה העייפה, השמנה והגרגרנית שלו.
ב"קליק" נהנית דמותו של סנדלר בעיקר מטחינת "טווינקיז", אותה עוגה תעשייתית מחומר דמוי-בצק וחומרי מאכל מסונתזים. זהו בדיוק המתכון של הסרט חרבון תעשייתי באדיבות חור התחת הגדול של אולפני קולומביה.