סתם יריתי בשריף

תחנות הכבלים האמריקאיות הפכו בשנים האחרונות לשם נרדף לטלוויזיה איכותית. טלוויזיה לא מתחסדת, לא נשמעת לצנזורה המשפחתית הכפויה של בוש, והכי חשוב – מספרת את הסיפור כמו שהוא, לא כמו שהאוונגליסטים רוצים לשמוע אותו. "הכי גאים שיש" הראתה סקס בין גייז, "סקס והעיר הגדולה" צילמה סקס סטרייטי מפורט ו"הסופרנוס" הראתה אלימות, זנות ואונס. העולם ראה שדברים כאלו משודרים אצלו בסלון, ולמרבה הפליאה, הוא לא התהפך. היפה בדבר היה שכל הדברים הנ"ל לא היו העיקר - אם הסיפור היה טוב, האלימות והסקס היו אמצעי שהפכו אותו לאמין, כלי שנועד לשרת את המטרה. הסדרה "דדווד" שמחר בלילה (שבת) ישודר הפרק השני שלה, גורמת לאי-נוחות. נראה שבחלוף "סקס" ו"אוז" תור הזהב של HBO נגמר, האלימות הפכה למטרה, והעלילה היא משנית ולא חשובה כמו הגורמים שמתלווים אליה.

מדובר בעיירה קטנטנה בשנת 1876 שמוקמת על אדמות אינדיאנים, מעין התנחלות שכזו, שלא שייכת לטריטוריית ארה"ב, שאין מה לדבר בה על חוק וסדר. על אוסף האנשים שמגיעים למצוא זהב ולסחור במקום מנצח סוורנג'ן, בעל הפאב ובית הזונות המקומי, טוני סופרנו של המערב הפרוע, ששולח אנשים לגנוב ולהרוג כדי לשמור על מעמדו כבוס המקומי. מרשל בדימוס ממונטנה ו-וויילד ביל היקוק – השולף המהיר במערב – מערערים את סדרי בראשית בעירייה, והורגים ככה על הדרך את אלו שסוורנג'ן לא הספיק.

עיירה ללא חוק, אמרנו? תסמכו על HBO שינצלו כל אפשרות בידם להראות את האנושות בכל כיעורה. אומדן מהיר של הקטל בפרק הראשון מראה אדם אחד שמת בתלייה, אחד בסכין, שניים באקדח ועוד משפחה שלמה כרותת איברים. אבל למה להסתפק באנשים מתים - להארלם הקדומה אפשר לצרף גם זונה פצועה, שלושה מסוממים, חזירים אוכלי אדם שמתפקדים כבית קברות והמון קללות ומכות, סתם ככה, כדי לגוון.

נכון, ממקום שאין בו חוק אי אפשר לצפות למשהו אחר. על פי דיוויד מילץ', יוצר הסדרה שאחראי גם ל-NYPD האינסופית, שימו חבורת גברים רווקים במקום פרוץ שאפילו המדינה לא רוצה אותו יחד עם הרבה אלכוהול וכמה נשים למכירה וזה מה שתקבלו, ג'ונגל שבו החזק והאלים שורד והמנצח זוכה לבלות עם נערת הליווי. גם אם זה נכון, והלוואי שהוא טועה, השאלה היא מדוע לבחור דווקא בנושא הזה.
"הכי גאים שיש", "הסופרנוס" ו"סקס והעיר הגדולה" רצו לספר מה באמת קורה בעולמם של גייז, מאפיונרים ונשים רווקות, ומין ואלימות (אצל המאפיונרים, כמובן) הם חלק בלתי נפרד מהעניין. היה ברור שהסיפור הגיע קודם, ורק אחר כך התלוותה לכך הבוטות הראויה, החלקים השערורייתיים ששמרו על האמינות ונתנו לסדרות ערך מוסף.

ב"דדווד", לעומת זאת, הקביעה הזו אינה כל כך ברורה. נדמה שקודם חיפשו את המקום האלים ביותר בארה"ב ורק אחר כך תהו איזו עלילה תתרחש בו. ייתכן שסף הגירוי עלה, ולא נותרה ברירה אלא למצוא את הבסיס השערורייתי ביותר לעלילה ולהמשיך משם. נשים רווקות עושות כידוע עוד דברים מאשר להחליף תנוחות עם בני הזוג, וגם מאפיונרים יושבים לפעמים עם המשפחה לארוחת צהריים. גברים שכל עיסוקם הוא זהב, שתייה וזונות לא יגיעו רחוק מבחינת עיסוקיהם האקדמיים, והסבירות שילכו לישון וימצאו את עצמם קמים עם סכין בבטן גדולה יותר מזו של כמה גייז בפיטסבורג.

העלילה עצמה נעה בשני הפרקים הראשונים באיטיות מייגעת לעתים, מדלגת בין גופה אחת לשנייה, אבל יאמר לזכותה שיש בה משהו מספיק מושך כדי לרצות לראות את הפרק הבא. כמו תאונת דרכים, שאין ברירה אלא להאט את המכונית ולהסתכל מבעד לחלון. יש כאלה שיאמרו שחיוני לצלם מוות מכל כך הרבה זוויות כי זה העולם שאנחנו חיים בו. הבעיה עם "דדווד" היא שהתוכנית לא משקפת בשום דרך את העולם שלנו, אלא סוג של יקום ישן אלטרנטיבי. אלימות מזעזעת מקיפה אותנו בכל יום ומשתקפת בכל מהדורת חדשות בטלוויזיה. אין צורך לחפש מתחת לשטיח, 130 שנה אחורה, כדי למצוא אותה במקומות אחרים.