ניק לואו - "Jesus of Cool"
"ללואו לא קראו 'באשר' (המנפץ), ללא סיבה האלבום הזה עשוי עם מכרים ותיקים וחדשים כמו לארי וואליס, דייב אדמונדס ופיט תומס שבאים לבקר. אם יש משהו במשותף ליוצר הוותיק הזה עם הגל החדש של ה-Pאנק הפושטקי שהוא הפיק, הרי שזו הדחיפות של האלבום. אלו פיסות נהדרות של שירת מיעוטים ואר אנ' בי חושף שיניים".
"Sleater-Kinney - "All Hands on the Bad One
"Sleater-Kinney היו פשוט להקה מכסחת עם שירים מכסחים, ואלמנט חזק מאוד של להקה. ההגדרה שלי לאיך יודעים שלהקה היא באמת להקה בניגוד למישהו שמלווה מאחור על ידי נגנים אתה יודע איך קוראים לכל אחד בלהקה. במקרה הזה, זו קולקציה אמיתית של אנשים, לא סתם האנשים חסרי הפנים שמאחורי מיק ג'אגר באלבומי הסולו שלו, או משהו בסגנון. להקשיב ל-Sleater-Kinner מוחק את הפרדת המינים שבמוזיקת רוק ומשאיר רק מצויינות".
ניל יאנג - "After the Gold Rush"
"למעשה זה קצת מצחיק שאני אבחר את ניל על פני דילן או ג'וני, אבל זה באמת מייצג את התקופה הזו עבורי. היה זמן שיכולתי לנגן כמעט כל שיר באלבום הזה על הגיטרה שלי. היה לזה גם את הצליל הפולקי וגם צליל הרבה יותר רוקי".
מינוטמן - "What Makes a Man Start Fires"
"זו היתה תחילתה של תנועה חדשה במוזיקה האמריקאית והיינו מאוד טעונים בזכות זה. אחרי שראינו את ניו יורק ומקומות אחרים מתפוצצים בסוף שנות ה-70, פתאום היתה תנועה אמריקאית חזקה ומזוהה. בלאק פלאג היתה הראשונה, אבל מינוטמן תמיד ייצגו משהו שהיה קרוב יותר ללבי. זה היה משהו בגישה לחומרים ולשירים ומוסר העבודה בהופעות שנראה תמיד במקום הנכון. הם לא היו אלימים או גסים כמו כמה מלהקות ההארד קור, או מפחידים כמו שבלאק פלאג היו יכולים להיות".
ביל קלהאן - "Sometimes I Wish We Were an Eagle"
"מאוד נהניתי מהאלבומים של ביל מהימים המוקדמים בגלגול הראשון שלו, אבל איכשהו האלבום הזה חיבר את הכל יחד באופן העמוק ביותר. למעשה ניגנתי את האלבום הזה פעמים רבות כשכתבתי את האלבום שלי. מאוד אהבתי את השירים והאווריריות שלהם, ואיך שביצע אותם רק עם גיטרה והקול שלו עצמו".
סטיבן מלקמוס, סולן פייבמנט לשעבר, יופיע לראשונה בישראל במועדון הבארבי בתל אביב ב-22 באוגוסט
מצפים להופעה של סטיבן מלקמוס? ספרו לנו בפייסבוק