שחר המתים

יש את הקלישאה התנ"כית על שבע שנים טובות, ושבע שנים רעות. על הפרודיג'י עברו כנראה שבע שנים לא מוצלחות במיוחד מאז שיצא אלבומם האחרון "Fat of the Land". לא רק בגלל שהאלבום ההוא היה די מחורבן. בעיקר בגלל שאחרי שבע שנים, לאף אחד היום לא ממש אכפת שהפרודיג'י, פעם הלהקה הכי מדוברת בעולם, מוציאה תקליט חדש. שבע שנים. כשלהקות מדוברות נעלמות לפרק זמן כל כך ארוך, בדרך כלל הציפיות הולכות ונערמות מחוץ לדלת האולפן כמו עדה מורעבת של זומבים צמאי דם ("שחר המתים", דרך אגב, לא סרט מי יודע כמה). אז ליאם האוולט מסתגר באולפן, מנותק, מרגיש שהעולם מחכה לפצצה הבאה של הפרודיג'י, מחליט על השם של האלבום החדש הרבה לפני שמוקלט תו אחד ממנו. השם הזה, "Always Outnumbered, Never Outgunned", משדר תחושה של מצור, אבל גם של הרבה בטחון עצמי. שרק ינסו להיכנס הזומבים האלה, נזיין אותם.

שיר אחד חדש יוצא לעולם, "Baby Got Temper", אבל הוא כל כך גרוע, אז כולם מעדיפים פשוט לשתוק ולהעמיד פנים כאילו הוא אף פעם לא קרה. ואז ליאם האוולט חוזר לאולפן, מתחיל מהתחלה, הברומטר מתפוצץ והכספית מתפזרת לכל עבר, ליאם בטוח שהוא שומע את המולת העולם כולו מתרגשת עליו מחוץ לדלת אמותיו, אבל כשהאלבום מוכן והוא פותח בזהירות את הדלת כדי לבדוק את כיוון הרוח, מקדמת את פניו רוח שרבית. שיחים יבשים עפים אנה ואנה, וכמה שלדים מצהיבים מכוסים בחול של עיתונאי מוזיקה מהניינטיז, מעידים שפעם, היה מי שחיכה באמת לתקליט חדש של הפרודיג'י.


* * *

חוסר עניין מוחלט זו אולי הגזמה. בכל זאת, עברו ימים מועטים מאז דלף לראשונה לאינטרנט האלבום החדש של הפרודיג'י, וכבר מנועי החיפוש של תוכנות שיתוף הקבצים ייתנו לכם רשימה ארוכה של סקרנים, שלא יכלו להמתין עד למועד היציאה הרשמי של התקליט. בואו ננסה להחליף חוסר עניין בחוסר רלוונטיות.

* * *

התיזה המקובלת על מבקרי רוק בשנות התשעים, כאלה שגדלו על מסורת רוק ארוכה, היא שהפרודיג'י היו בעצם להקת רוק עם סינתיסייזרים. תנו להם פרצוף אחד מנוקב בפירסינג עם לשון נחרצת, ותספורת מוהוק צבעונית של קית פלינט, אחד משלושת הליצנים המרקדים של הלהקה (!), והם כבר בטוחים שהם ראו את צאצאו של ג'וני ליידון. הפרודיג'י היו להקת רוק בערך כמו שהסקס פיסטולס היו להקת רייבים. תראו לי עוד להקת רוק שמורכבת משלושה רקדנים ועוד טיפוס מופנם אחד שעושה לבד את כל המוסיקה. הפרודיג'י צמחו באופן אותנטי מתוך תרבות הרייבים, סיפקו לה כמה מההמנונים הכי גדולים שלה, ואחר כך נוכסו בברוטליות על ידי מבקרי רוק שחיפשו בצורה נואשת אחרי גיבורים חדשים.
הבעיה של הפרודיג'י הייתה שהם התחילו להאמין לכל מה שכותבים עליהם, וכך יצא ש"Fat of The Land" היה אלבום רוק-אלקטרוני בינוני.

* * *
זה לא שהשילוב בין רוק למוזיקה אלקטרונית הפך לפאסה. מבט מהיר מסביב יגלה אינספור מוטציות גנטיות של השילוב הזה. הדיסקו-Pאנק של DFA, האינדיטרוניקה של Morr, השוגייזינג החללי של M83. תנסו לשמוע את כל אלה ואז, אם תוכלו, תזכרו בקית פלינט צועק "I’m a faya startah!". תודה, אבל לא תודה.

* * *
שיר שנקרא "Girls" הוא הסינגל הראשון מהתקליט. שמעתי אותו פעם ראשונה בתוך תוכנית רדיו ששמעתי ברשת (לינק מצורף), וכשהמגיש אמר שזה השיר החדש של הפרודיג'י הייתי בטוח שזו טעות. הוא נשמע כמו קטע חדש של הפלאמפ דיג'ייס או אדם פרילנד, שפועלים ומצליחים בתחום מאוד מוגדר של מוזיקה אלקטרונית עכשווית – ברייקביט. או אם להיות ספציפי עוד יותר, ניו-סקול ברייקס.
זה אחלה קטע. הוא מקפיץ ושמח, ונשמע כאילו נועד לזרוע הרס ברחבות הריקודים. אלא מה, ליאם האוולט, שפעם פרץ לכולם את הדרך לעולמות חדשים ומרתקים, נשמע עכשיו כמו מישהו שהולך בעקבותיהם של אלה שחייבים לו את הקריירה שלהם. יש ב-"Girls" איזה תפקיד שמנגן סינתיסייזר, ונשמע לי מאוד מאוד מוכר. הוא מוכר עד כדי כך שאיתרתי די בקלות את המקור שלו.

* * *
לפני 23 שנים, לפני האינטרנט, לפני הפרודיג'י, לפני הרייב, לפני ההאוס אבל קצת אחרי הדיסקו, יצא שיר סול/אר-אנ'-בי אמריקאי עם קצב מטמטם של מכונת תופים. קראו לו "You’re the One For Me", ולהרכב קראו D-Train. בדיעבד, השיר הזה הפך לאחת מהיציאות שבישרו על בוא ההאוס, בלי שהוא ידע שהוא כזה. רקדו אותו במועדונים בתקופה שבה בילוי שכזה כבר לא היה פופולרי במיוחד. אולי בגלל זה בחר ליאם האוולט לצטט אותו ולשלב אותו בשיר חדש שיוצא בתקופה דומה. ואולי אנחנו נותנים לו כאן יותר מדי קרדיט.