סימן שאתה שעיר

הקהל בקרלינג אפולו האמרסמית בלונדון של אביב 2004 בטירוף. האולם מפוצץ במעריצי סופר פרי אנימלז, שרק תנו להם קטע דיסטורשן פאוור פופ קצר, והם יכנסו לכם בצלעות עם פוגו כאילו אין מחר, ו יחבקו אתכם בעוז למשמע בלדה ביץ'-בויזית של הלהקה, שניה אח"כ. כשנפתח המופע לבש גריף רייז הסולן קסדה אדומה-לבנה של קוסמונאוט. בצידה העליון השמאלי, איפשהו מעל המצח, היה רמקול קטן, אליו הוא הצמיד את המיקרופון ושר. הבמה הייתה מלאה בחיות יער מכושף מצוירות והנגינה של הלהקה, שלא חדלה מלהחליף כלים, הייתה אלוהית. בסוף המופע מגיע "The Men Don’t Give A Fuck", קטע הארד-רוק אכזרי ומיליטנטי. תמונות של ג'ורג' בוש מתרוצצות על המסכים, והקהל באקסטזה. באמצע השיר עוזבת הלהקה את הכלים, כשרק הקלידן נשאר על הבמה, ובונה על המחשב רייב טכנו היסטרי. אחרי מה שהרגיש כמו עשר דקות, אבל באמת מי סופר, כשהקהל כמעט קורע את הגג, חוזרים הסופר פריז לבמה, לבושים כולם בפרוות שעירות ודוביות, שגדולות על כולם בכמה מידות. "דה מן דונט גיב א פאק!" שואג איתם האולם, ולפתע נשמעות יריות תת מקלע. הפריז נופלים שדודים על הבמה, וחבורת לובשי מדים של אחים ואחיות עולה ומפנה אותם באלונקות. אבל זה כלום. בכל זאת, יש אנשים שראו אותם מגיעים להופעות בתוך טנק טכנו כחול (הם באמת המציאו דבר כזה). בתור להקה עם כשרון כתיבה של להיטי פופ קליטים והמנוניים, כאלה שהמילים והלחן שלהם יכלו לכבוש את העולם, ס.פ.א אף פעם לא עושים את זה באמת. הם ממש מסרבים לחצות את הגבול אל לב המיינסטרים, למרות שכל מי שבאמת הקשיב להם, יודע ש יש להם את הכישורים. הם פשוט לא מסוגלים לוותר על המוזרות הטבעית וההזויה שלהם.

בתחילת הדרך הם היו בכלל שלישיית טכנו ששרה רק בוולשית. שני אלבומיהם הראשונים, "פאזי לוג'יק" ו"רדיאטור" מ-96' ו-97, וגם אוסף הבי-סיידים והקטעים הנדירים "Out Spaced", היו התפוצצות יצירתית מופרעת, בוטה וקסומה, ששילבה בין Pאנק-רוק אגרסיבי, פסיכדליה מורכבת, טכנו אלים, פולק וולשי, מלודיות סיקסטיז מתוקות ואפילו נגיעות של רוק מתקדם. זו בערך ההגדרה הכי קצרה למה שהם עשו שם, סגנון חדש שהיה אפשר לתמצת רק כדבר אחד, סופר פרי אנימלז. ב"גרילה", האלבום הבא מ-99', הם הפתיעו כשהוסיפו גם השפעות של קליפסו, איזי ליסנינג מתפנק, ניו ווייב מסונתז והרחיבו את תחום הבלדות. את "מאנג" מ-2000, שהושר כולו בוולשית, הם הוציאו לאחר שלדברי גריף, אם שירי הפופ שלהם שמושרים באנגלית לא מנוגנים ברדיו, עדיף כבר שנעשה שירי פופ בוולשית שלא ינוגנו ברדיו. התקליט הפך לאלבום הנמכר ביותר עד אז בשפה הוולשית.

"Rings Around The World", שיצא שנה אחריו, סימל שלב חדש בתולדותיהם. הוא היה תקליטם המתוזמר והעשיר ביותר, מפוצץ בכלי מיתר רומנטיים, מלא בלדות ציניות, ונע על ספקטרום שבין הביץ' בויז לסטוג'ז, כשבתווך משייטת האלקטרוניקה האקסצנטרית שלהם. בעיני חלק ממעריציהם הוותיקים האלבום הזה וכל מה שאחריו הוא שלב ההתמסחרות של הפריז, ההתרככות והוויתור על האגרסיות הוותיקות שלהם. בעיני אחרים, אני ביניהם, זו יצירת פופ מופתית. "רינגז" היה גם האלבום הראשון בהיסטוריה שיצא במקביל עם די.וי.די שהכיל קליפים לכל שיריו. "פאנטום פאוור", אלבומם הקודם מ-2003, הלך עוד צעד בכיוון הבלדות קורעות הלב, היה כתוב ומופק בפשטות יחסית לקודמו, ונשמע לי בעת יציאתו כאכזבה מרה. היום אני כבר חושב ש"פאנטום פאוור" הוא שיא כל השיאים של הלהקה, והם כאלה אחד אחד. האלבום הכי מרגש, הכי קולע, מושלם.

היום, אחרי אוסף סינגלים וסולו ראשון של גריף, יוצא בבריטניה "לאב קראפט", החדש שלהם. דווקא האלבום הכי "נורמלי" של הסופר פרי אנימלז, הוא המוזר ביותר שלהם לטעמי. כנראה בגלל שהוא באמת סטנדרטי יחסית לכל מה שהם הקליטו עד היום כאלבומים שלמים. בגלל שהוא נגיש ונעים להאזנה יותר מכל תקליט שלהם, וזה ממש משונה כשזה מגיע ללהקה, שגם התקליטים הכי מגובשים שלה ממוקשים בהפתעות, כאלה שאם דורכים עליהן אפשר להתפוצץ מצחוק או מבהלה. "לאב קראפט" הוא ממש יחידה אחת של סאונד והפקה. לא יזנקו עליכם ממנו נהמות גרוניות טראש-מטאליות, או מסיבות אלקטרוניות קטנות וגם ממש לא שירי Pאנק קצרים ומהירים. ס.פ.א עבדו על התקליט הזה בקטלוניה ומיקססו אותו בריו דה ז'ניירו, במה שהיה כנראה קיץ נהנתני במיוחד, וניכר שמצב הרוח שלהם היה נינוח ומחויך.

אמנם רוב השירים פה רגועים למדי, גובלים בבלדות, אבל גם רוב הרגעים המלנכוליים לא מועכים את הלב. בניגוד לאלבומיהם הקודמים, כך סיפרו באתר הרשמי, הם נכנסו לאולפן אחרי חזרות ממושכות על השירים. הם התעסקו הפעם פחות בחגיגה יצירתית על קונסולת המיקסים, ונתנו למפיק האלבום, מריו קלדטו ג'וניור (ביסטי בויז), לעשות את רוב העבודה, כך שמדובר ביצירה הכי אחידה, הכי פחות מגוונת שלהם. באופן מפתיע זה גם התקליט הראשון בו חברי הלהקה הנוספים מובילים בשירה כמחצית משירי האלבום. גריף הוא עדיין הסולן הראשי, אבל כבר לא היחידי.

קשה שלא לחשוב על האמריקנה של הביץ' בויז בתקליטי ראשית הסבנטיז שלהם, כמו "Sunflower" ו-"Surf's Up", שנעה בבירור לאורך שירים כמו "אוהיו היט" המרגש, ולעומתו "Back On A Roll" הנחמד. "לייזר בים", הסינגל, מזכיר את הפקות הדיסקו-רוק העקומות שדיוויד בואי עשה לאיגי פופ ב"לאסט פור לייף" מ-77'. "פריקוונסי" המעולה מתחיל בכוחניות שוגייזרית שמשולבת בכינורות אוריינטלים, והופך לשיר בסגנון ELO. האלמנט המזרחי ממשיך גם ב"סייקלון!", לחן פופי אופטימי על דרבוקות וגרוב היפ הופי, כמעט היפ הופ מזרחי, ואחת הנקודות החלשות יחסית באלבום. ואז הם שוב מתגלים במלוא הדרם בבלדות האפיות: "Cloudberries" המהורהרת שהופכת לשיר רכיבה שדרס קטע בוסה נובה, "Cabin Fever" המסיימת, שיר ערש מריר שמזכיר את רגעי המחץ של "פאנטום פאוור", ובמיוחד הרצועה הפותחת "זום", כמעט שבע דקות של פסיכדליה אפוקליפטית יפהפיה.

"קראפטי לאב" , מסיבות מרגיזות למדי שתלויות בחוזים של הפריז עם חברות התקליטים שלהם בחו"ל, הוא גם האלבום הראשון שלהם שאינו מיובא, נכון לעכשיו, בצורה מסודרת לארץ, כשאת שאר תקליטיהם הקודמים מייצגת חברת אן.אמ.סי. זה חבל מאד, אפילו שמדובר באלבום הכי פחות נפלא שלהם, כמו שהוא נשמע לי כרגע. מצד שני, אני מכיר את טיב היחסים שלנו. רוב הסיכויים שעד סוף השנה אני אהיה הרוס גם ממנו.

סופר פרי אנימלז, "Love Kraft" (יבוא, XL)

עדכון (23.8): מחברת הד ארצי נמסר כי הדיסק יגיע דרכם לארץ ביבוא מסודר