דפדוף בעמודי MySpace של אמריקאים צעירים חושף כי אצל חובבי האינדי, ריילו קיילי והפוסטל סרוויס הם בין ההרכבים האהובים ביותר. ג'ני לואיס היא חלק משני ההרכבים הללו, ואחת מהסיבות להצלחתן. מבחינת הנערות, מדובר במודל לחיקוי, ג'ינג'ית מגה-אופנתית שכותבת מעולה על יחסים ועל סרטים של בנות (או על בנות שרוטות). מבחינת הנערים, מדובר באלילה נוטפת סקס, כשהסטטוס שלה נמצא בגזרה השכלתנית, התשובה האלצ'רנצ'יבית לתאומות אולסון ולבריטני ספירס. יכול להיות שהם גם מקשיבים למוזיקה שלה, ואוהבים אותה.
תערבבו עם העובדה שאלבום הסולו הראשון שלה, "Rabbit Fur Coat", יצא בלייבל "טים לאב" של דוכס האינדי ברייט אייז, וקיבלתם נקודת פתיחה מרשימה ומסקרנת.
התוצר לא מאכזב. בניגוד לאלבום האחרון של ריילו קיילי, יש כאן יצירה כנה ואישית, שנעה במחוזות הקאונטרי-סול-פולק. את קולה הנקי והיפהפה של לואיס מלוות התאומות ווטסון מקנטאקי, שגם מספקות גוספל עדין ומתקתק כקולות ליווי, וגם מקבלות קרדיט מלא על העטיפה.
לואיס החליטה להיות תשובת קליפורניה לניקו קייס, וכובע הבוקרים הולם אותה. ל-"Big Guns" יש קצב מהפנט וטקסט שבטח רץ בלי סוף במטה של קדימה ("בוא נעמיד פנים שכולם פה רוצים שלום"), שיר הנושא מספר על אמא של לואיס עם המון חן, וחייבים לשים לב גם ל-"Rise Up With Fists" וגרסת הכיסוי המקפיצה ל-"Handle With Care" של ה-Traveling Wilburys, שאליה הצטרפו בן גיבארד (דת' קאב פור קיוטי, פוסטל סרוויס), ברייט אייז ואם וורד.
השאר יפה אך לא מתבלט, ומרחיק את האלבום מלהיות בלתי נשכח, אם כי זוהי עדיין בכורה טובה שמבטיחה עתיד ורוד יותר ומוכיחה שג'ני לואיס היא הרבה יותר מפרצוף יפה וציצי גדול.
ג'ני לואיס והווטסון טווינס, "Rabbit Fur Coat" (יבוא, Team Love)
אל תפספס
כל כך 2001
תחילת העשור היה עידן האינדיטרוניקה. לאלי פונה, נוטוויסט, Mum ואפילו רדיוהד, הפיצו אלקטרוניקה בעלת אלמנטים של רוק בלי סוף, וקצת המאיסו אותה. זה לא אומר שהמוזיקה הזו הפסיקה לרגש, אלא פשוט ההחגיגה של עיתוני המוזיקה נגמרה, והם עברו לדבר הבא (להקות עם בית שחי מסריח). בינתיים, הלייבל הברלינאי Morr ממשיך בשלו, כשהוא מביא לנו היום את אלבום הבכורה של Electric President מפלורידה.
הצמד נותן לעצמו כותרת של אלבום אקוסטי עם נגיעות אלקטרוניות. זה יצא הפוך - אלבום אלקטרוני עם נגיעות אקוסטיות, שהייחוד שלו בנוף, הוא השפעות כבדות של אנטיקון. זה נשמע כאילו שסטיירופואם, פוג ו-Dose One נפגשו ביום קצת עצוב וערבבו מלודיות, קליקים, גיטרה אקוסטית ושירה מלחששת עם מוטיבים של היפ-הופ ניסיוני.
זה עובד מעולה בחלק מהקטעים, והנה, בסדרת הנעורים או-סי, פלטפורמת האינדי הבולטת באמריקה היום, כבר גילו את הפוטנציאל, וסגרו את הפרק של לפני שבועיים (בארה"ב) עם "Insomnia", קטע מצוין שמזקק את האופי הפופי של האלבום הזה בצורה הטובה ביותר. הבעיה היחידה היא שאלקטריק פרזידנט מדשדשים בטקסטים שמדברים על האדם כבורג קטן בתוך איזושהי תוכנית גדולה ומתוחכמת, ותיאוריות פרנואידיות מטריקס-סטייל זה אפילו יותר 2001 מאינדיטרוניקה.
אלקטריק פרזידנט, "Electric President" (יבוא, Morr)
שרה גיבורת אי-פי
נדב זילברשטיין ושלי מהרי פועלים כ-Visiting Hours כבר שנתיים, אבל רק עכשיו, אם נתעלם מכמה שירי דמו, הם משחררים את ההוצאה הראשונה שלהם, בלייבל הירושלמי Music House. אי-פי קצרצר שיצא כמחווה למשוררת האמריקאית שרה טיזדייל, שפעלה בארה"ב בתחילת המאה העשרים ושמה קץ לחייה ב-1933.
הצמד הוקסם מיכולות הכתיבה של המשוררת והחליט להקסים גם את כל השאר, כשהם הלחינו את שיריה והחיו אותה בעזרת קולה הצלול עד טירוף של מהרי, שיכול להעלות צמרמורות גם בגופתה רבת הימים של טיזדייל.
האסתטיקה של האי-פי מקיפה - גם בעטיפה היפה וגם במוזיקה. הפולק הטהור מובל על ידי הגיטרה האקוסטית של זילברשטיין, ועם תוספות מזדמנות של קונטרה-באס שמוסיף המון ("I Would Live In Your Love" ו-"I Shall Not Care"). זילברשטיין תורם את קולו בשיר בודד, שיושב טוב בתוך הפסקול המלטף הזה, אך דווקא אז השירה של מהרי, שפתאום נעלמה לשלוש דקות, מורגשת בחסרונה. בסך הכל 11 דקות שמשאירות טעם חזק של עוד.
ויזיטינג אוורס, "Sara's April" (מיוזיק האוס)