יהדות עם נשמה

יש אנשים שאומרים שאם מישהו בא להופיע בארץ, ועוד מישהו גדול – לא חשוב מאיזו עדה – הם ילכו לראות אותו. הוא כבר עשה מאמץ ובא – מה, לא ילכו? אני אפילו מכירה אדם שהלך לסטינג (חבר של חבר של חבר, אם כי אני לא יודעת מה זה אומר לגבי המשך קיומה של השרשרת בעתיד). יש אנשים אחרים – אנשי הפטיפון/פאסט מיוזיק – שכל זה לא מעניין אותם.

הם מביאים להקות שהם אוהבים, גם אם אף אחד לא מכיר אותן, וזהו. הם הביאו את איש ה-Swell Maps ניקי סאדן ז"ל בימיו האחרונים (כנראה הג'חנון באלנבי לא עשה לו טוב כי הוא לא סחב כל כך הרבה אחר כך); את הגורו הגדול של הלואו-פיי האמריקאי, קלווין ג'ונסון (בעלי הלייבל K Records באולימפיה, וושינגטון, ואיש הלהקה המיתולוגית ביט הפנינג); את ארינגטון דה דיוניסו מלהקת Old Time Relijun שהיה פה כבר פעמיים; את גיבורת האנטי-פולק קימייה דוסון מהמולדי פיצ'ז; ואת Federation X.

עכשיו הם ממשיכים בקו המאוד ברור של לערוך לכל להקת אינדי אמריקאית הכרות אינטימית עם השווארמיות של רחוב המסגר, ואף עולים כיתה, עם להקה גדולה ומוכרת מכל מה שהם הביאו עד כה. כך יידחסו ששת החברים הנוכחיים של ה-Silver Jews לתוך החלל הפצפון של הפטיפון ב~11.7 (יפתחו אמיר שור והמונוטוניקס, וההופעה הזאת סולד-אאוט כבר מזמן), יום אחרי הופעה בלוקיישן המתאים יותר למידותיהם – בית מיומנה ביפו, שם יופיעו ב-10.7 (יפתחו יונתן גת והמיותרים).

תהילתם של הסילבר ג'וז, מקורה במיסקונספציה שהם פרויקט צד או להקת בת או משהו של פייבמנט. אין ספק, שפייבמנט שיחקו אותה בקוביות הגדולות והם להקה מוכרת פי מיליון בערך, אך האמת ההיסטורית היא, שהסילבר ג'וז נולדו איזה שלושים שניות קודם.

הניצנים הראשונים של הלהקה ביצבצו עוד בסוף האייטיז, כשדיויד ברמן, הזמר וכותב השירים, ניגן יחד עם שני חברים שלמדו איתו בקולג' בוירג'יניה - סטיבן מלקמוס ובוב נסטנוביץ'. מה ברמן אשם שהחברים שלו יזכו לתהילה עם פייבמנט? השלושה עברו לגור בניו ג'רזי, חלקו דירה וניגנו יחד אחרי העבודה – ברמן ומלקמוס עבדו באותה תקופה כשומרים במוזיאון, ואילו נסטנוביץ' היה נהג אוטובוס. הם שינו את שמם מאקטוסלביה לסילבר ג'וז ובעיקר הקליטו את עצמם מנגנים לתוך בום-בוקס ולתוך מזכירות אלקטרוניות של חברים. מהסשנים החובבניים והמשעשעים האלה יצאו שני האי.פיז הראשונים.

דיויד ברמן, שהיה ועודנו היוצר המרכזי של הסילבר ג'וז וכיום הוא גם משורר מוערך, מעולם לא שש להיחשב לפרויקט צד של פייבמנט. בהתחלה הוא אפילו ניסה לטשטש את זהותם של חבריו מהלהקה ההיא, על ידי קרדיטים בדויים בתקליטים, מה שכמובן לא עזר. אבל שטויות, מי שהתעניין מספיק בפייבמנט – כמו אנשי הלייבל Drag City, למשל - גילה אוטומטית גם את הסילבר ג'וז.

לדעתי המקום הכי טוב להתחיל בו את ההיכרות עם הסילבר ג'וז הוא להוריד את האי.פי “The Arizona Record” מ-93' – מופת של לואו-פיי מחורפף (מילה חדשה, שימו לב) באיכות הקלטה של מערבל בטון מקולקל. אם ביט הפנינג, פייבמנט ו-Sebadoh נחשבים לנביאי הלואו-פיי האמריקאי, מישהו צריך דחוף לדחוף לשם את הסילבר ג'וז, שצפצופי הטייפ שלהם - שמגבים גישת ספונטנית, קלילה ובלתי מחייבת של יצירת מוסיקה - גם מהנים וגם מעוררי השראה. הרבה דברים יכולים ללכת לאיבוד, להשתנות או להחליף צורה בדרך מהרעיון הראשוני ועד האולפן. בהקלטות המוקדמות של הסילבר ג'וז לא קיים שום פער בין מה שהתחשק לחברים לנגן סתם כך בשביל הכיף, לבין מה שבסופו של דבר מגיע למאזין. ורק כדי לצאת בסדר עם מי שחרף אזהרותיי החליט ללכת להופעה של רוג'ר ווטרס, אוסיף – זה כנראה לא בשביל כל אחד.

עם הזמן ההקלטות של הג'וז התרחקו מאיכות הווקמן, אבל הקסם הראשוני - כולל השירה הרגועה של ברמן והטקסטים החכמים והמרגשים שלו על בדידות בפרט ובאסה בכלל - נשמר. האלבום המלא הראשון שלהם, “Starlite Walker”, יצא ב-Drag City ב-94'. זאת הפעם הראשונה שהם הקליטו באולפן אמיתי, עם מיליארד ערוצים והכל. סליחה לברמן, אבל יש בו רגעים שימיסו את לבו של כל מעריץ פייבמנט, כמו השירים “Trains Across the Sea” ו”Advice to the Graduate”. זה תקליט מקסים וגם אותו חובה לחרוש לפני ההופעה.

בשנה שעברה הם הוציאו את האלבום האחרון שלהם, “Tanglewood Numbers”, אחרי שברמן עבר תקופה לא קלה – סמים, דכאון ונסיון התאבדות עם שילוב של קסנקס וקראק – אחריה הוא התחיל להתקרב לדת. האלבום הזה שונה מכל קודמיו – הוא יותר רוקי ואגרסיבי וגם ברמן נשמע הרבה פחות ליידבק מפעם. הוא נשמע די נחוש ועצבני, אם לומר את האמת. ולמרות האגרסיביות המוזרה של ברמן ולא מעט טקסטים על דכאון, זה תקליט שקל לזמזם אותו, עם שפע של מנגינות אלטרנטיב-קאנטרי חמודות כאלה. אני מנחשת ש"Punks in the Beerlight" (כולל קולות רקע יפים של אישתו קאסי, שבאה איתו לארץ עם גיטרה בס בידה) או”Sometimes a Pony Gets Depressed” (פחחח) יהיו בהדרן.

האמת? אני אוהבת יותר את התקופה המוקדמת של הסילבר ג'וז – השילוב של בלגן ועצלנות תמיד שובה אותי. אבל הסילבר ג'וז עשו דרך ארוכה במשך השנים, ודויוד ברמן יהיה כאן כדי לחלוק אותה איתכם. מלקמוס בא והולך בשנים האחרונות והוא לא בא עם הסילבר ג'וז לארץ, אבל ברמן הוא יהודי - מה, לא תלכו?