בוכים על הלאב שנשפך

אם יש נחמה אחת במותו של ארתור לי הרי היא בכך, שאולי הוא יפגוש את מיכל ניב ז"ל ויפתח לכבודה דיסטורשנים, איפה שהם לא נמצאים עכשיו. מיכל הכירה לי, כמאזין רדיו, את להקתו של ארתור לי, Love, ותמיד הגתה את שמם באופן מיוחד. כאילו "לאב" אינה אחת המילים הטחונות בעולם, הייתה לה דרך להרחיב את ה-L בתחילת המילה, כשהייתה משדרת אותם ב"הפסקת עשר בערב" שלה.

יותר משאר להקות התקופה, לאב הפכה ללהקת סוף-הסיקסטיז האהובה עלי. מבחינתי, מיכל ו-Love הן ישות אחת. כשאני שומע אותם אני שומע אותה, נזכר בה ומרגיש אותה חיה. ועכשיו ארתור לי מת, והלב שלי נשבר. להבדיל מסיד בארט, ארתור לי עדיין היה בסביבה מבחינת פעילות מוזיקלית מתוקשרת, עד שהלוקמיה השתלטה עליו, ובסופו של דבר הרגה אותו ביום חמישי האחרון. אולי אם הוא היה גומר בגיל צעיר, ולא בגיל 61 , הוא היה זוכה למעמד של ניק דרייק, שהלך בן 26. הוא היה נשאר צעיר לנצח. גם הוא, כמו דרייק, שיחרר 3 אלבומי ענק בחייו. אחריהם יצירתו כמעט ורק הידרדרה ונפלה באיכויותיה מאותם תקליטים. מעניין איך היו נשמעים אלבומיו הבאים של דרייק לו נותר איתנו.

אומרים שלאב השפיעה על סיד בארט בימי הפינק פלויד שלו. ידוע שארתור לי הוא שהמליץ לג'ק הולצמן מחברת אלקטרה, להחתים להקה צעירה בשם הדורז. זה הצליח. הוא היה שם לפני כולם וראה את כולם עוקפים אותו. אבל מה זה משנה עכשיו. ארתור לי מת.

"ב'Forever Changes'- כשעשיתי את האלבום הזה, חשבתי שאני עומד למות באותו הזמן, אז אלה היו מילותיי האחרונות. הייתי בן 26. תמיד היה לי את העניין הזה עם מתי שאמות, בנאדם, או עם דעיכה פיזית, וחשבתי שזה יקרה בסביבות 26..." ( ארתור לי בראיון, תרגום חופשי ).

הוא הלך לעולמו בעיר בה נולד, ממפיס, טנסי. את "דה אמריקן פור" הוא הקים בלוס אנג'לס של 64' עם חבר ילדותו, הגיטריסט והזמר ג'ון אקולז. מאוחר יותר הם הפכו ל"גראס רוטס" ולבסוף ל"לאב". לי ואקולז רצו בעצמם לקחת פולק אמריקאי ולחשמל אותו. באלבום הבכורה שלהם, שנקרא "לאב" ויצא ב-66', היו גיטרות בסגנון הבירדז, אבל גם חטיבת קצב נוקשה ושילוב בין שירי רוק מהירים וכועסים לבין פסיכדליה חולמנית ורומנטית, שהייתה חייבת רבות גם לגיטריסט והזמר המוכשר בטירוף והמנוח, בריאן מק'לין.

אבל על אף שם הלהקה, לאב לא נשמעו כמו ההיפי הממוצע. הרומנטיקה של לי הייתה פצועה, ההגשה והנגינה שידרו אופל, ואיכשהו הם היו גולמיים מדיי מכדי להיות קיטשיים. מעבר לשירים המקוריים הם גם עשו קאברים וניהלו יחסים דואליים עם עולם הסמים. חלק מהשירים התעסקו ב/או הגיעו מחוויות הזיה. מצד שני, אחד משיאי האלבום הוא הבלדה "Signed D.C." – קינה אפילה על התפוררותו של דון קונקה, מתופף לאב לשעבר, לטובת התמכרות רקובה ואובדנית לסמים קשים.

רק שנה עוברת ולאב משחררת אלבום שני, שמטיס מוזיקלית את קודמו שנות אור קדימה. "Da Capo" לקח את הבסיס הרוק'נרולי המהודק של "לאב", ופתח אותו לשלל צבעים ואפשרויות חדשות. מהוואלס ב-"Stephanie Knows Who" , שמשולב בשירה האכזרית של לי, ממשיך באווירת הריחוף שלShe Comes In Colours" " ו-"Orange Skies" הקלאסי, דרך הקצב הרצחני של "7&7 IS", שילוב פלמנקו ספרדי ב"The Castle" ומוזיקה קלאסית ברוב האלבום, וכל זאת תוך שמירה על צביון מלוכלך ונטול חנפנות. הצד השני של הוויניל המקורי הורכב מקטע אחד בלבד- "Revelation" - 19 דקות מיניות של רית'ם'נבלוז מחוספס, ג'אז ורוק'נרול.

"Forever Changes" מ-1967 לא רק היה שם אלבומם הבא והשלישי, אלא גם סימל באופן מובהק את דרכם המוזיקלית של לי ולאב. בתקופה של סולואים, אלילי גיטרה ומוזיקאים עם טכניקת נגינה מופרעת, לי הרגיש שהוא לא יכול להתחרות בכל מה שהיה הנדריקס, למשל, ולכן החליט לשים את הדגש על העיבוד. התוצאה הייתה אחד התקליטים הגדולים בכל הזמנים, אבל לא רק. "פוראבר צ'יינג'ז" הוא בית-ספר לכל שירי האינדי-פופ המתוזמרים של המאה ה-21. הוא הגשר המושלם בין הצבעוניות האקלקטית של "סרג'נט פפר" לפופ שברון-הלב-הסימפוני של "דאסטי בממפיס" של דאסטי ספרינגפילד לבין הדקדנס של "הוולווט אנדרגראונד וניקו".

מצד אחד, זהו גדול אלבומי לאב. מצד שני – הנבירה שלו במוות ודעיכה, הייתה סמלית גם לגסיסתה של לאב כיחידה מוזיקלית משפחתית. לאב של "פוראבר צ'יינג'ז" הם פסיכדליים אבל עם עיניים שקועות לכיוון האפילה, לא מסתובבות החוצה בשמחה; הרפתקנים מתמיד, כולל עיבודים מתוחכמים; וארתור לי אחד, פילוסופי ומהורהר מתמיד, כשקולו מתכסה במלנכוליה עמוקה מהרגיל. בין אם זה "Alone Again Or", "Andmoreagain" או The Red Telephone"". אלה לא שירים. אלה מושגים. הגדרות.

אחרי התקליט הזה שינה לי את אנשי ההרכב שעזבו, ולאב הוציאו עוד כמה תקליטים, שכללו רגעים נחמדים, אבל לא דגדגו את הטרילוגיה הראשונה. במהלך הסבנטיז הוא שיחרר חומרי סולו, אבל קשה לומר שרבים שמו לב. ב-96' הוא נכנס לכלא על אחזקה לא חוקית של כלי נשק, אחרי שככל הנראה איים על שכן. סוג של אהבה. הוא השתחרר אחרי 5 מתוך 8-12 השנים שנגזרו עליו, ולמרבה הצער באותו הזמן נפטרו בריאן מק'לין וקן פורסי, הבאסיסט של לאב.

אפשר להסיק, שהמוות שארתור לי חזה לעצמו נמשך בעצם מאז "פוראבר צ'יינג'ס". רק שלמרבה התדהמה, לא רק שהוא הקים ב-2002 שוב את לאב עם נגנים חדשים, כולל תזמורת, ויצא איתם לסיבוב הופעות מצליח בעולם – הוא גם הקליט איתם בהופעה ברויאל פסטיבל הול בלונדון את כל אלבומו השלישי מחדש. וכך הגיע "The Forever Changes Concert" ב-2003 ושבר את המיתוס. לא בלבד שזו יצירת המופת הרביעית של לאב: הקונצרט הזה, לטעמי, מתחרה קשות באלבום המקורי, ולרוב אפילו עולה עליו. נשבע באלוהים, זו דעתי.

אבל מה זה משנה. ארתור לי מת. ומה שיישאר לנצח – הם השינויים שלו.

Arthur Lee
1945 - 2006