גדול ביפן

"מוזיקה יצאה מהאופנה / כיצד, כיצד שחררנו את התשוקה / לאקורדים ומלודיות – הם עדיין נשמעים טוב לטעמי / יש יותר משירים לילדים / יש יותר מווידאו-קליפים .../ יש אנשים שלא יכולים להתמודד עם זמר מלא סול / מפני שהם פוחדים, פוחדים מלחוש רגש / להם יש את בריטני ספירס וכל עמיתיה הזאטוטים / שרים מסטיק כשכולם הופכים לרדומים...תגידו מה שתגידו / אבל אני עדיין אוהב את האולד סקול שלי" ( "OLD SCHOOL", שון לי, תרגום חופשי ).

תגידו מה שתגידו, אבל הטקסט הזה, שיכל להישמע בקלות כלא יותר מצדקני, מושר בכזאת ממזריות, על ביט אלקטרוני בהשראת פיל ספקטור, עם סינתיסייזר עקום בפיזמון שכולל, איך לא, אחלה מלודיה שבעולם, שכל שנותר לעשות במהלכו הוא לחייך בהסכמה.

אפשר גם להבין את שון לי והתסכול שלו. הוא זמר סול יחיד במינו. העיבודים שלו תמיד מרתקים, לא פעם מקוריים. הוא כותב המנונים עם פוטנציאל להיטי ענק. אבל מה, אף אחד, לפחות באירופה ובארה"ב, לא משתין לכיוון שלו. בכל מקרה, קרוב לוודאי שככה הוא מרגיש, שמגיע לו יותר. "Harmonium", אלבומו האחרון עד כה, מתוכו לקוח השיר הזה, יצא על התפר בין סוף 2005 לתחילת 2006.

זה אלבום סול קודר, מהורהר. השיר שפותח אותו מתאר אדם אבוד, מתרוצץ ברחובות כמו חיה פצועה. כלי המיתר האפלוליים שלו יכלו להשתלב בקלות בשיר של מאסיב אטאק. בהרמוניות הקסומות של Get Away" " שאחריו ברור שההשראה של האיש מגיעה מאר'נ'בי ישן וטוב, באותה מידה שהיא מגיעה מבריאן ווילסון והביץ' בויז. גרובים חיים וחמים של Fאנק ורוק סיקסטיזי מגיעים בהמשך, מנוגנים כמעט במלואם ע"י לי בעצמו, ועליהם הוא שר-מרחף בהשראה ניכרת של סם קוק. והשירים – צובטים אחד אחד. מטקסטים מתוחכמים כמו "אולד סקול" ועד לשירי אהבה פשוטים ואקוסטיים, לי מצליח להתהלך על יד המתוק מבלי ליפול להר געש מדבש, ובבטן מלאת מלנכוליה קבועה ולא מיופייפת, הוא מדבר ישר אל הלב. אז למה לעזאזל לא שמעתם את התקליט הזה עד היום ומדוע כל כך קשה להשיג אותו? מכיוון שהוא יצא ביפן. רק ביפן.

לי הוא מולטי-אינסטרומנטליסט, במקור מוויצ'יטה טקסס. באמצע הניינטיז הוא עבר ללונדון, מצא את עצמו מקליט אלבום ראשון וגונז אותו. את מה שהפך לאלבום הבכורה שלו, "מאנקי בוי", הוא שיחרר בלייבל האינדי פופ We Love You ב-2001, והוביל אותו סינגל הבוסה-נובה הכובש, "Happiness". השיר הזה זכה לתהודה מוצלחת, רמוקסס ע"י אשלי בידל, וכיכב בכמות מכובדת של אוספים ודי-ג'יי סטים של כמה וכמה שמות נחשבים ביותר.

"מאנקי בוי" ,ששילב בין גרובים אלקטרונים והיפ-הופיים לגיטרות אקוסטיות פולקיות, הציג לעולם כותב שירים מרהיב, שבמקרה נשמע גם כמו קוקטייל אקזוטי במיוחד של פרינס (במיוחד ב"Harmony In Falsetto" המושלם שנשמע כאח האובד של Condition Of The Heart" " של הנסיך), פול וולר, קרטיס מייפילד וג'ף באקלי. זה אחד האלבומים היפים של העשור. אבל כנראה שהתהודה האינדית, לה זכה בעיקר הסינגל, לא סיפקה את לי.

המשך ההתנהלות שלו הוא משונה, בלשון המעטה. באירופה וארה"ב הוא הוציא מאז שלושה אלבומי גרובים אינסטרומנטלים עם פרוייקט הצד שלו, הפינג-פונג אורכסטרה. התקליטים האלו הם בעיקר הזויים, לא בדיוק החומר ממנו עשויה הצלחה מתבקשת. מצד שני, קטעים מהם הצליחו להתברג ועוד איך לפסי-קול של סדרות כמו "אבודים", "עקרות בית נואשות", ו"מלקולם באמצע" ולכמה סרטים ופרסומות. ביפן, לעומת זאת, ורק שם, הוא הוציא מאז שני אלבומי שירים, ידידותיים בהרבה למשתמש, שלא לומר – מופלאים לא פחות מהבכורה שלו. אז למה לחסוך אותם מקהל המעריצים המסוים שאפעס לא בדיוק מגיע לסופי-שבוע בטוקיו? סוג של עונש לאלה שלא הקשיבו לו בעבר? פחד מדחייה?

מ-2001 ועד השנה הספיק לי בין השאר לשתף פעולה עם בומב דה בייס, הסיילנט פואטס ואיש הניו-ג'אז האלקטרוני מועלם , ולתת ביצוע קורע ל"No Surprises" באלבום המחווה לרדיוהד,
"Exit Music". ועכשיו, שנתיים אחרי צאתו ביפן, יוצא סוף סוף אלבומו השני, "Soul Visa", בחברת הגרוב האיכותית BBE, מה שמאפשר למי שמשיג את המוזיקה שלו דרך אירופה או ארה"ב להגיע לתקליט הזה בקלות.

איחור השנתיים הזה לא עושה את "סול ויזה" לפחות טרי. זהו האלבום הכי סולי של לי, הכי מדוייק, הכי פחות ניסיוני, ועם זאת - כל רצועה בו, להוציא אחת ( "Some People" ), היא מאסטרפיס קטן. הוא מלא באפוסים באורך שירי פופ, שיכול לכתוב ולעבד לא רק מי ששינן היטב את מרווין גיי , סם קוק ושוגי אוטיס. אלא רק מי שמבין אותם הכי לעומק שיש. "Peculiar Times" ו- " Any Kind Of Fool" למשל. גם קאבר הפופ המעוות ל-"Wichita Lineman" של ג'ימי ווב שייך לאותה משפחה, כולל מוזרויות אלקטרוניות וטראמין מפחיד-מצחיק ברקע.

"סול ויזה" הוא אלבום של אהבה למוזיקה, של הקפדה על צליל הרקע הקטן ביותר. עם זאת הוא חף מנפיחות או יומרה מוגזמת, בעיקר כי פשוט קשה לעמוד בפני הכינות שמשדרת ההגשה של לי. ב-"Thrown In Shadows At The Wall" שירת הסול שלו עטופה באווירת לאונג' לטינית מחרמנת, שבתוכה ניחוח גילגולי רוק סיקסטיז.

"Giving Up On Getting Up" יכלה להיות הבלדה הממיסה שאלביס קוסטלו אף פעם לא כתב לקרטיס מייפילד, ולהיפך. ב-"Caught In The Middle", כנראה ה-שיר של התקליט, ניתן להאמין שלי פשוט עושה מחוות שירה לג'ף באקלי זצ"ל, איתו התיידד וג'ימג'ם במציאות כשהגיע ללוס-אנג'לס, טרם המעבר ללונדון. הוא מתחיל כבלדת פולק אקוסטית, עם מלודיית אר'נ'בי הורגת, מקבל טוויסט קאונטרי באמצע, ומחוזק בהרמוניות ביץ' בויזיות. השיר הזה מותיר אותי המום גם אחרי עשרות האזנות, והיו, וכנראה שיהיו עוד כאלה. לפני שהוא יתחרט ויחליט לגנוז גם את התקליט הזה, התמודדות עם הנשמה הגדולה והצנועה של שון לי היא הכרחית.