האדמה מקולקלת

"מרוקאים – הנגטיב של האשכנזים" של איתן כהן; "צ'לרי בגדד", סרטו של אייל חלפון על חבורת הנגנים העיראקים הזקנים שאף אחד לא זוכר; צילומי הפנתרים השחורים של מאיר ויגודר; "מזרחים בישראל", קובץ מאמרים הממקמים את המזרחים בדיון הפוסטקולוניאלי ו"מיאו חתולה", כולם מסמנים את פריחתו העכשווית של הדיון המזרחי, למרות שעדיין מוקדם להכריז על טרנד. על פשר העיתוי נותר רק לתהות – אחרי שתהליך השלום הלך קפוט, אפשר להתחיל ולחטט בפצעים של עצמנו. האשכנזים, מצידם, יכולים רק לחרוק שיניים – הגיע הזמן לבצע תיקון, ושיהיה תיאורטי ככל שיהיה, בפאזלבסקי שהם הרכיבו.

ועכשיו "אמיליה ומלח הארץ", ספרו האוטוביוגרפי של יוסי סוכרי, המתאר כיצד המחבר נקרע בין אחיזתה האידיאולוגית של סבתו אמיליה, אישה מזרחית חזקה וקשת עורף, ההפך הגמור מדמותה הקלאסית של המזרחית ששוקדת על סירי הקוסקוס שלה, ניצולת שואה מבנגזי, המפצירה בו להתנתק מחבל הטבור הציוני, לבין היותו פלספן קאנטיאני המנסה לשכנע את עצמו כי ביכולתו להשתלב בחברה האשכנזית אף על פי כן ולמרות הכל.
מהקריאה של "אמיליה ומלח הארץ" אני מבקש להותיר מאחורי, עד כמה שאפשר, את העניין המזרחי. סוכרי, שגדל בפרדס כץ, שסבתו החדירה בו את מושג "ההם", שהיה חבר בחבורת הרחוב "פאריד אל אטראש", שבזמן שירותו הצבאי הבין שאת כל האזולאים שולחים לעבוד במטבח, שחש כקמע מזרחי בטקס חלוקת תעודות הצטיינות בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שהזדהה עם אנשי ש"ס, הוא כמעט חסר משמעות מבחינתי כסימבול לבעיה העדתית, מהסיבה הפשוטה שאין לי את הרצון להכניס את האפולוגטיקה האשכנזית שלי כקורא לתמונה הזאת. יש בטקסט היפה שלו אמיתות אוניברסליות שהן נשגבות הרבה יותר כאשר בוחנים אותן מחוץ ליחסי הכוחות שבין שחורים ללבנים.

אני לוקח מ"אמיליה ומלח הארץ" את תחושת הזרות של סוכרי – בבית הספר, באוניברסיטה, בצבא, במדינה, בנכר; את חוסר הביטחון האונתולוגי, את תסבוכת הזהות העצמית והלאומית, את פרדוקס הישראליות; את המשפט: "הם היו תל אביבים, שתל אביב היתה עבורם מסלול המראה רעוע למקום אחר, אנשים שכל ניחוח של התרבות המקומית יכול היה לגרום להם לתרעלת, כאלה שהציונות הרתה אותם מחוץ לרחמה". המזרחיות של סוכרי, בעיני, היא רק קטליזטור למה שנמצא שם כבר ממילא.

כשאמיליה – קורבן הציונות שמסרב למחוק את ההשפלה ובז לכל מה שמריח מישראל –
הולכת לעולמה, היא מלווה את סוכרי כצל. התחינה שלה שאת עתידו יבנה מחוץ למקום הנורא הזה, היא כאבן ריחיים על צוואר הד"ר לפילוסופיה בקאמרה אובסקורה שלו. הנדוניה שלה מחזקת את הסטטוס שלו כנוכח נפקד בחברה הישראלית. את כולנו מלווים צלי המתים ואף על פי שסבתו מטעינה את נוכחתה במשמעות אידיאולוגית-טרנסצנדנטלית, הרי שאני בוחר לזקק זאת לאמירה פשוטה שתהיה נכונה גם לגבי סבא שלי, שמעולם לא היה כזה אידיאולוג גדול.

"אמיליה ומלח הארץ" הוא ספר שגדול יותר מסבתא אמיליה, כואבת, צודקת ומרשימה ככל שתהיה. הזיקה העדתית של סוכרי היא כאין וכאפס לעומת המסר האנושי של הספר לגבי ההוויה החילונית והמקום בו אנו חיים. את סוכרי של פרדס כץ אני בוחר להחליף בסוכרי של מועדון האנדרגראונד בתל אביב, שחיפש בחיי הלילה את המפלט שבית הכנסת לעולם לא יוכל להציע לו.