תפוס את שורטי

זוהי רשימה קצרה שעוסקת בסופר אאוגוסטו מונטרוסו, וכמו כל רשימה שעוסקת באאגוסטו מונטרוסו, אין מנוס מלפתוח אותה בסיפורו המופתי והקצר ביותר בעולם - "הדינוזאור". זה הולך ככה: "כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם". זהו. שבע מילים בספרדית או חמש בעברית, זה כל הסיפור. זה אולי עשוי לעצבן חלק מכם, אבל זה ללא ספק גם מבריק, אדיר ומצחיק.

וזה גם, כמובן, לא מספיק. אם כל מה שהסופר הגוואטמלי הנחשב ביותר במאה ה-20 יצר בחייו היה מסתכם בסיפורים בני משפט אחד, קרוב לוודאי שהיינו מתקשים להכיר בגדולתו. אז זה בהחלט לא כל מה שהוא עשה, אבל מצד שני הוא גם מעולם לא הפציץ באפוסים רחבי יריעה של דיבור צפוץ, וזה גם חלק ממה שמקסים אצלו.

תרגום מקבץ מסיפוריו על ידי טל ניצן קרן, תחת הכותרת "הסימפוניה הגמורה" (הספריה החדשה), הוא ללא ספק אירוע ספרותי מקומי מדרגה ראשונה. מדובר בעניין משמח לא רק משום שהוא מרענן את המדף הישראלי בסופר מקורי שעד כה לא הכרנו, אלא גם מפני שהוא מזכיר שני דברים שנדמה ששכחנו: א. לא כל הלטינו-אמריקאים הם מארקס. ב. לא כל מחברי הסיפורים הקצרים הם קארבר. בזכותם ובאשמתם של אי אילו סופרים מתרגמים, נדמה שההיסטוריזציה של הסיפור הקצר מספרת לנו רוב הזמן בעיקר ככה: קארבר, אחר כך אתגר קרת, אחר כך הפצצות בלתי פוסקות (עדיין!) של 5,000 זבי חוטם בדמותם שכותבים את הדבר הבא, שלמרות שהוא גרוטסקי ומזעזע, הוא על האמת.

גם ב"הסימפוניה הגמורה" אפשר לפגוש מה שנקרא סיפורים קצרים, בני שורה אחת עד עמודים ספורים, ובכל זאת הם בכלל לא סובבים סביב חוסר התקשורת האנושית, אלימות ביזארית וכל העניינים מהסוג הזה. מדובר בסיפורים מלאי הומור, מלאי מודעות עצמית ונטולי חמלה עצמית, שעוסקים בקולוניאליזם, אמיתות קטנות ומכוערות, רפלקסיביות, רגעים פשוטים ואנושיים, ובעיקר כתובים בתמציתיות ובדיוק מופתי, שמביאים את הקורא לתהות מחדש על קנקנה של הספרות, על חשיבותה ומשמעותה. הם מזכירים במשהו את סיפוריו המזוככים של הסופר השוויצרי המומלץ פטר ביכסל, שגם קובץ מסיפוריו התפרסם לפני זמן מה בעברית ("אצל העיר פריז", הוצאת בבל) אבל לא זכה להדים רציניים.

הצניעות והצמצום שמאפיינים את הטקסטים של מונטרוסו (בדומה לאלה של ביכסל), שכל חייו פרסם רק כמה מאות עמודים, נראים נכונים כל כך להווה העולה על גדותיו, חסר הפנאי והממהר שלנו, עד שלרגע לא ברור איך בכלל יכולנו אחרת. כל זה מעמיד לרגע באור משונה, שלא לומר מגלומני וגרפומני משהו, סופרים אשר, נגיד, כותבים פתאום את הביוגרפיה של עצמם בשלושה חלקים של 500 עמודים. אבל מספיק להציץ ברשימת רבי המכר כדי לראות מה עדיין תופס, ולמרות שגם בורחס זה יופי טופי, בחלק הדרום אמריקאי של התודעה הספרותית שולט ביד רמה הקרנבל הססגוני והמכושף, שאף הוא כבר נלעס ונוצל לרעה הרבה יותר מפעם אחת.

מה אני מנסה לומר בעצם? שמונטרוסו לא נופל לאף אחת משתי הסוגות האלה, ושיש בכוחו לרענן ולהציל את כל מה שחשבנו על הסיפור הדרום-אמריקאי ועל הסיפור הקצר. או במילים אחרות, ובהמשך לאחד מסיפוריו: מונטרוסו הוא לא קוף. ובכל זאת, נעים יהיה לראות אותו מטפס בזריזות אל צמרת רשימת רבי המכר.