אקו והבאנימן

כשהתחלתי לקרוא את "באודולינו", עלצתי למחשבה שאומברטו אקו, שהקסים וריתק אותי עם "שם הוורד" ו"המטוטלת של פוקו", סופסוף חזר לעצמו אחרי הנפילה של "האי של יום האתמול" (את "לטייל עם דג סלמון" לא קראתי). אבל גם "האי של יום האתמול" התחיל טוב, וגם ב"באודולינו" לא איחרה האכזבה לבוא. אם אריק איינשטיין היה כותב את הביקורת הזו, הוא היה מסתפק באמירה "אומברטינ'קה, אתה מבאס אותי". אני, שפחות מוכשר מאריק, אדרש לקצת יותר מלים כדי להסביר גם למה.

הסיפור מתחיל ב-1204, בפרשייה הביזארית וההיסטורית לחלוטין של ביזת קונסטנטינופוליס, בירת האימפריה הביזנטית, על ידי הצלבנים, שהיו בדרכם לארץ הקודש והחליטו להרביץ אימון רטוב דווקא אצל אלה שאירחו אותם. גיבורנו באודולינו מציל מהטבח אציל ביזנטי בשם ניקטאס, ומתחיל לספר לו את סיפור חייו העצוב והמופלא. מסגרת קלאסית שלא מכזיבה גם כאן.

באודולינוו הוא נער איטלקי עני, שכל חייו בנויים על שקרים. זה מתחיל כשהוא ילד, והוא משקר לאביר גרמני שראה חזיון לפיו הצבא שבו חבר אותו גרמני ינצח בקרב. האביר הגרמני, שמרוצה כמובן עד הגג מהסיפור, מתברר כלא פחות מפרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שמאמץ את באודולינו לבן ולוקח אותו עמו לחצר המלכות. מכאן גדל באודולינו כאציל, לומד באוניברסיטה בפריז ורואה עולם כמו לורד צעיר. בדרך הוא מסתבך בכל מיני הרפתקאות משעשעות, שהמשותף לכולן הוא שהן מתרחשות בגלל נטייתו של באודולינו לזבל בשכל ולהמציא כזבים – שמשפיעים על ההתרחשויות בשטח והופכים משום כך לאמת.

עד כאן הרעיון המצוין, שמשמש את אקו ככר פורה הן להפגין את ידענותו האנציקלופדית בכל הנוגע לאירופה של ימי הביניים, והן לתקוע סיכות חדות באופן שבו סיפורי בדים חסודים יותר או פחות הניעו את ההיסטוריה אז (ומן הסתם, מבקש אקו לרמוז, לא רק אז).

אבל אקו לא מסתפק בזה. הוא שולח את באודולינו למסע, שמובטח לנו עוד משלביו המוקדמים של הספר, אל ממלכתו המיתולוגית של "הכומר יוחנן" – דמות של מלך נוצרי מושלם, שכיכבה בפולקלור האירופי של ימי הביניים והיתה אמורה לשלוט בממלכה אי שם בדרך להודו, כלומר רחוק מספיק כדי שאיש לא יידע פרטים מדויקים לאשורם.

גם זה היה יכול לעבוד, אבל פה אקו עושה טעות קשה. הוא עובר במכה אחת מנרטיב על שימוש ציני באמונות התפלות של ימי הביניים למין סיפור פנטזיה מוזר, על ארצות עם יצורים בעלי כל מיני מוזרויות אנטומיות, והקטע הזה נמשך ונמשך על פני קרוב למאתיים עמודים. לא זו בלבד, אלא שהוא גם עמוס לעייפה בתיאולוגיה נוצרית טרחנית ומעייפת, שבניגוד ל"שם הוורד", למשל, אינה מקדמת בצורה ממשית את העלילה.

סביר מאד שכוונתו של אקו היא מין הפוך-על-הפוך כזה, לומר שבעצם אפילו קשקושי בדים על יצורים עם רגל אחת, בלי ראש או יצורים דמויי קיקלופ אינם אמיתיים או היסטוריים פחות מכל דבר אחר. כלומר, כמו שבטח קלטו חדי העין שביניכם, הארד קור פוסט-מודרניזם. עם כל חיבתי לספרות פנטזיה, אני אוהב אותה עם קצת יותר הגיון פנימי, ולא כגחמה ילדותית שאינה קשורה לכלום.

עשרות העמודים האחרונים בספר, המתרחשים אחרי החזרה מהמסע, משתפרים להפליא, החל בעיסוק המשעשע של ייצור חפצי קודש מזויפים וכלה בפתרון הבלשי הקלאסי לתעלומה הגדולה של הספר (תעלומה שבסיסה היסטורי לחלוטין ומהווה את אחד החלקים הטובים של הסיפור כולו). גם פרק הסיום מצוין, וכולל תמצות נוקב של האמירה הפוסט-מודרנית שביקש אקו לבטא. חבל רק שהסוף הזה מגיע אחרי התבוססות כה מייגעת שגורמת לקורא לרצות שייגמר כבר הסיוט התמוה הזה.

אומברטו אקו, "באודולינו" (הוצאת כנרת)