בראיון לרגל צאת ספרו השלישי, "מחזיר החלומות", הסביר ניר ברעם כי מאס בניסיון לחקות בכתיבתו חוויה שקיימת במציאות, ושניסה בספרו החדש לערער את נוהלי החיים התל-אביביים מן היסוד. הניסיון הזה של ברעם הוליד ספר מתח אפוקליפטי, מדע בדיוני אפל, שאכן מתאר את הרובד החיצוני של תל-אביב בצורה חדשה. כשחופרים עמוק יותר ברומן הזה, ויש לאן לחפור, מוצאים ביסודותיו מסר מוכר אודות יחסיו של האינדיבידואל עם העיר בה הוא חי, ועם הזרים שמאכלסים אותה; ברעם לא בורא מחדש את העיר, אלא ממסך, באמצעות סגנון מקורי וטכניקה מעניינת, את המצע הקיים בה זה מכבר. גם אם המטרה המוצהרת של ברעם אינה מושגת, אין בכך כדי להפחית מערכו הרב של הרומן המרשים הזה.
הלילות מתחילים מוקדם והבוקר מסרב להגיע בתל-אביב, שסובלת מסערה אימתנית וממגפה מסתורית שמשבשות את סדר החיים הרגיל. בעיר המתרוקנת לאט מתושביה מתרחשים בחסות החשיכה מקרי מוות מסתוריים, קבצנים משתלטים על הדירות הריקות והמעטפת השקופה שמאגדת את העיר הולכת ומתמוססת. על רקע זה ברעם מעצב בחוכמה דמויות, שקורותיהן עתידות להשתלב זו בזו ולחשוף את סיפורה של העיר ואת המקורות המסתוריים של מחלתה.
מחזיר החלומות הוא יואל, מי שדיכא מילדות את כשרונו לפלוש לתודעתם של אחרים בעודם ישנים, לשלוף משם את חלומותיהם, ולהחזיר להם אותם כשהם זיכרונות מוצקים. אהובתו הנוכחית של יואל משכנעת אותו להפעיל עליה את יכולתו המאגית, ובעשותו כן הוא משחרר את הפגע והרוע לעיר. בשכנות ליואל גרים התאומים אלון וליאור, שהוריהם עזבו אותם. ליאור, החשה שהיא "היחידה בעלת הצופן לנפשו של אלון", מנסה בכל כוחה להגן על אחיה מפני נפשו המעורערת. אלון מתמכר לזיכרון הולך ודוהה של אהובתו, שתפסה את מקומה של ליאור אחותו כ"גואלת" שלו, בטרם נעלמה. בניסיונו להשיב לעצמו את זיכרונה של אהובתו יפגוש אלון את מחזיר החלומות.
בעולם המתואר בספר "הסערה זקוקה לאנשים": היא מתוארת בקמצנות, כמעט שאין התייחסות לאונטולוגיה שלה, והיא נתפשת, ממש כמו סיוט, כתוצר של חוויה סובייקטיבית ולאו דווקא של התרחשות קונקרטית. כך מצליח ברעם להכניס את הקורא לתוך הסיוט של תל-אביב, ומזג האוויר שהוא מתאר מתברר כהתגשמות של החוויה האינדיבידואלית של אדם בכרך הגדול. הניכור אותו ברעם מתאר אינו נובע מהפחד מהטכנולוגיה ומהקדמה, ואינו מופנה כלפי העיר ככרך, ובכך חידושו: הניכור שברעם מתאר נוצר עקב החוויה הפולשנית בן אדם לאדם. זו אפוקליפסה של החוויה הפנימית, היוצאת מן הטקסטים המכוננים של הזרמים הפוטוריסטי והאקספרסיוניסטי, ומובלת על ידי ברעם צעד נוסף קדימה.
מחטט ובוחן
במלחמה בין המציאות, הזיכרון והחלום, האדם חייב לבחור רק באחד; תושבי תל-אביב, שמתמכרים להחזרת החלומות, מזינים את הסערה ואת המגפה, כיוון שהם מרשים חשיפה מוחלטת של תודעתם הפרטית. ברעם מתעב חשיפה כזו, הנעשית באמצעות חיטוט אצבעותיו של מחזיר החלומות בתודעתם של הישנים, ומתאר אותה כפי שאחר היה מתאר חיטוט דוחה באף ובחינה של התוצר. וכיוון שהמציאות אינה מספקת תשובה הולמת, עבורו הבחירה חייבת להיות השארת החלומות כפי שהם, השתקפות אניגמטית של הלא-מודע, והתרכזות בזיכרון, המועט אך האמיתי, המאפשר שמירה של הסוד האישי. כך, כאשר אלון מנסה להפוך את חלומותיו לזיכרון מוצק, הוא למעשה מאבד את דמותה של אהובתו לחלוטין. העיר התקינה היא זו אשר בה "הזיכרון הוא המוזיאון של האוהבים". קירבה גדולה מזו מולידה טרגדיה.
ברעם נמנע מלהחניף לקורא, ומשתדל שלא להקל על דרכו: כפי שהחזרת החלומות מביאה לקריסה של "הגבולות בין שינה לערות", ולכיפוף של חוקי מרחבי החלל והזמן בעולם האמיתי (אף שהתהליך עצמו מדוקדק ודורש סדר מדעי של הזמן) כך החלוקה לפרקים נדמית קרועה ושסועה, ואין תנועה קוהרנטית רציפה. הטכניקה הזו מוסיפה לבלבול הקיים ממילא, ונותנת תחושה עזה של חוסר אונים ושל חוסר הבנה, המדמה את התחושה שאנו מכירים מחלומותינו, ואת התחושה שחשים תושביה המתוארים של תל-אביב, הנמצאים בלב התרחשות שאין לה פשר.
הקריאה בספר קשה ומאתגרת, ונדמה כאילו ברעם עדיין חש כאילו הוא צריך להוכיח את עצמו, הן בשפה בה הוא משתמש, שנדמית מליצית מדי לעיתים, והן בניים-דרופינג עקבי. למרות זאת זוהי מלאכת-מחשבת, שנותנת תקווה לספרות העברית ובונה ציפייה רבה לרומנים הבאים שברעם יכתוב.
ניר ברעם, "מחזיר החלומות" (כתר)