יש לו נשמה

יצירות המופת זוכות לאחרונה לעדנה מבורכת אצלנו, וכמעט כל הוצאות הספרים, בתזמון מושלם, מציגות בפני קהל הקוראים את תרומתן להחזרת הקלאסיקות אל מרכז הבמה. "פאוסט" של גתה זכה לתרגום חדש של ניצה בן ארי ולהוצאה מחודשת של התרגום של יצחק כפכפי, תרגומו של שלמה דיקמן ל"אינאיס" של ורגיליוס יצא אף הוא מחדש, אחרי שאי אפשר היה להשיגו שנים ארוכות, ורשימת ההוצאות המחודשות והתרגומים החדשים ארוכה באופן מענג; תענוג שרק הזמן הקצר שניתן לנו על האדמה הזו כדי להספיק לקרא הכל מעיב עליו. מי שבאמת מחפש סיבות למסיבות, ימצא אותן בחרושת השמועות סביב התרגום החדש ל"הקומדיה האלוהית" של דנטה, שההוצאות השונות בוודאי יסכימו להיכנס להיאבקות בוץ, תמורת הזכות להוציאו.

במסגרת ההצפה הנוכחית של שוק הספרים בקלאסיקות, מחזירה הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר למדפים ארבעה כותרים שאזלו מן השוק בנסיבות טרגיות: "הנאווה לאדון" של אלבר כהן, "מותו של איוואן איליץ" של טולסטוי, "שארית היום" של אישיגורו, והסיבה שלכבודה התכנסנו כאן היום, "הרצוג" של סול בלו. כל ארבעת הספרים האלו מוכיחים עד כמה המבחן היחיד לספר הוא היכולת שלו להיות רלוונטי גם ממרחק השנים, ובלו, בספר חזק ומסחרר זה, לא נשאר מאחור.

מוזס הרצוג הוא פרופסור יהודי-אמריקאי, שזה עתה התגרש מאשתו השנייה; אדם "חולמני ומדוכדך, קודח, פגוע, נרגז, קנטרני, שבור ורצוץ". תוך כדי מסע הזוי מעט, חסר תוחלת וחסר כיוון, הוא נזכר בסצנות חשובות בחייו, במערכות היחסים שהיו לו עם נשים ועם גברים, בפרויקטים שלו' שלא הגיעו לכדי מימוש סופי. באמצעות כתיבת מכתבים שלא יישלחו לעולם, לחבריו, לנשותיו לשעבר, למאהבותיו וגם לפילוסופים חיים ומתים, לנשיאים לשעבר ולאינספור דמויות אחרות, הוא מנסה להתיר את הקשרים העבותים שבנפשו.

קשה לצלול לתוך הספר הזה, שהוא פקעת עצבים כאוטית ודחוסה, המערבבת תיאוריות פילוסופיות מורכבות עם תיאורים אינסופיים, דקדקניים וקטנוניים של נופים, בני אדם ורגשות. הסבך הזה מקשה על הקורא, שממילא נתקל בחומה בצורה של אסוציאטיביות ותזזיתיות בדבריו של הגיבור המעורער בנפשו. ועם זאת, אט אט מתחוור, כי דווקא העושר האינטלקטואלי המוגזם הזה, והטרחנות הפילוסופית של הגיבור הרדוף, הם הדברים שנגדם יוצא בלו בספר זה, וכיוון שכך הם הופכים ממכשול לעזר. כדאי להכיר את הפילוסופים השונים והתיאוריות שלהם, וההתעכבות על כל פרט מינורי בגוון עלי השלכת בהם מתבונן הגיבור היא מספקת, אך אלו אינם הגיבורים הראשיים של הספר - האימפוטנציה שבדקדקנות האינטלקטואלית והתפיסתית היא שעומדת כאן במרכז.

הרצוג אינו מניח לדבר לחמוק ממבטו הביקורתי ומשכלו החריף, ומתאר לעייפה בפני הקורא את כל המאפיינים של האנשים עימם הוא נפגש ושל הנופים בהם הוא נתקל, עד לאחרון הפרטים. תהליך האיפור של אשתו בבוקר זוכה לתיאור שאורך יותר משני עמודים, וחסרונותיו החיצוניים של מוכר זניח וחסר חשיבות, "פניו האדומות כפרח ציפורן וריח הבשר של נשימתו", משמשים הוכחה עבור הרצוג לגסות הטבועה בו. התיאור החיצוני עבור בלו הוא קונקרטי, ויוצר מציאות של ממש: גסות מנטאלית היא תוצר של המראה הגס והמבחיל.

העודף התיאורי, שהוא מסימני ההיכר הבולטים של בלו, אינו משמש את הגיבור כדי לבחון באמת את העולם, להתרגש ממנו, להיקסם מפלאו, אלא דווקא להיפך. כל שביב מידע, שנכנס לתוך המערכת השכלית של הגיבור, נועד להסביר ולפרש את העולם, בדרך כלל על ידי קביעות אקדמאיות מנותקות מכל רגש. גרפיטי על קירות העיר אינו דבר של מה בכך, או תרבות אורבאנית, אלא "שחרור מנטאלי של מובטלים בלתי מיומנים". הרצוג, הרדוף על ידי עברו, המתוסכל מחוסר מימוש הפוטנציאל הגלום בו, השונא את רעיו ונשותיו, פשוט אינו מסוגל לעמוד בזרם הגירויים שהעולם מטיח בו בדרך אחרת; האינטלקט והידע שלו מתפקדים כמגן מפני התמודדות אמיתית עם החברה והעולם שבהם הוא חי, והמבט המתנשא ממעוף הציפור, המנתק אותו מההתרחשות של מטה, הוא מסלול הבריחה שלו.

כפילוסוף שחקר את הרומנטיקה והדת, והיחס שבינן לבין המודרנה, הרצוג מבקש להציע מבט חדש על החיים המודרניים, אך כושל בכך בדיוק בגלל שהחיים האלו זרים לו לחלוטין. הוא נסער מטולסטוי הנוצרי, שהאמין כי "להיות חופשי פירושו להשתחרר מהגבלות ההיסטוריה", אך נפעם גם מהגל ש"תפס את תמצית החיים כנגזרת מן ההיסטוריה" ואומר כי הוא משתוקק ל"אמונה...שכיבוש התוהו ובוהו אינו צריך להתחיל מחדש כל יום".

הרצוג מבקש להשתחרר מהידע שלו, מתוך ההבנה כי ניתוק האינטלקט, הוא הדרך היחידה ליהנות באמת מגובה השלג, צבע השמיים או יפי האנשים, אך אינו מצליח שלא לדגום את העולם שמסביבו בצורה מדעית בלבד, על מנת לנתח, לבקר ולהסתיר מתחת הביקורת את הרגש האמיתי. כל זאת מגיע ארוז בתוך מודעות עצמית פסיכולוגית, שמתוקף היותה ביקורתית מאפשרת להרצוג להבין בדיוק את החסרון שבמצבו, אך באותה נשימה מונעת ממנו מלבצע את מהלך השחרור. אי אפשר שלא לראות כיצד המלחמה הזו של בלו בניכור הפוסט-מודרני האנושי חשובה גם היום. הספר שלו, מופת של ריאליזם חד ובלתי מתפשר, משתמש באבסורד האינטלקטואלי כדי להראות את כשליו, ובכך לא נס ליחו גם אחרי 40 שנה.

"הרצוג", סול בלו. מאנגלית: עודד פלד (זמורה ביתן)