רשימת אילוטוביץ

בספרו החדש של גיל אילוטוביץ, "תמונות חתונה", מוזכרות רק שתי תמונות שצולמו בחתונה: האחת צולמה ביום חתונתה של אלקה, גיבורת הספר, בראשית המאה ה-20, בעיירה הפולנית הקטנה בה נולדה. זו תמונה מלאת תקוות וחלומות, שטרם הוטחו על סלעי ההתרחשויות העתידיות באירופה, ובמרכזה צעירה דעתנית, עצמאית ויפה.

בתמונה השנייה מצולמת חתונת בנה ליאון, אחרי שהמציאות כבר התפרצה בשיא אכזריותה לחייה של אלקה. היא כבר אינה במרכז, ולמעשה רק קצה המרפק שלה מציץ בשולי התמונה. כך, הלכה ונעלמה אלקה, ובתהליך שהחל עם הישלחו של בעלה למחנות העבודה והושלם בחתונת בנה, נגוזה דמות הצעירה האוהבת והנאהבת. אלקה הפכה לזקנה ממורמרת, רגזנית ואלימה, שתסיים את חייה בעצב ובבדידות.

הנפש הישראלית לא שובעת מעיסוק בסבלם של אלו שעברו את מלחמת העולם ה-2, כמו גם במצוקת הדור השני, שגדל עם הורים קרועים, נפשית ופיזית. הצלקות של קורות העם היהודי במאה ה-20 יעטרו גם את עורם של הדורות הבאים, וכל כתב שמצטרף לרשימת הספרים הנוגעים לכך מקבל מייד תשומת לב רבה, וטוב שכך. אך ב"תמונות חתונה" הטיפול הוא הדל בנושא מאכזב.

אלקה, אותה נערה שחייה נגמרו מבלי שמתה, היא עתה זקנה בישראל, שהשאירה את זיכרונותיה ומשפחתה באירופה. מעולם לא הצליחה להרגיש בישראל בבית, ולנצח נאבקת במנטאליות, בחום ובקשיים. בנה ואשתו ירדו מהארץ, והיא נותרה בודדה, מיואשת, מסוגרת מפני העולם בשל אופייה העצבני שמחרב כל סיכוי לקשר חם עם בן אנוש אחר. במהלך נסיעה באוטובוס, כשפניה מועדות ליעד חשוב שיכול לשנות את מהלך חייה לקראת סופם, היא נזכרת בכל הקורות אותה מיום היוולדה, דרך מלחמת העולם ה-2 ועד יום הנסיעה.

המוות שורר בחייה כמו צל המלווה כל תנועה שלה. המתים שבים ומבקרים אותה, ולמרות שאביה לימד אותה לגרש את המתים עם המשפט "לכו לנוח על משכבכם בשלום", היא דווקא מתמכרת לנוכחותם, וכמו העגלון של צ'כוב השופך את ליבו בפני סוסתו, היא מספרת להם על כל מה שקרה, "מתלוננת באוזניהם על קשיי הבדידות, על השכנים שמתעמרים בה והסוחרים בחנויות שתמיד מנסים לרמות". המתים הופכים לנחמתה היחידה, ומספקים לה תירוץ ומשענת, שלא יכלו לספק לה בחייהם.

ספרו של אילוטוביץ משתמש בכל מרכיבי המתכון של ספר על השואה: החיים הנפלאים בפולין, מות הקרובים, יודנראט ומלשינים יהודים, חסידת אומות עולם, קלגסים מזרח-אירופאים, עלייה לישראל, ירידה לארה"ב, מחלת נפש וכן הלאה. נדמה כאילו מול עיניו של אילוטוביץ ריחפה רשימה של אלמנטים שחייבים לכלול בספר ממין זה. התוצר הוא ספר, שנדמה כי סופרו עסק רק במחיקה של פריטים מהרשימה, וברגע ש"סומן וי", הוא עבר הלאה; עצם אזכורו של אלמנט מסוים מספק את הכותב, ועל כן אינו טורח לפתח אף אחד מהם.

בגלל הנושא, ובגלל שקיים בספר קו כן ופשוט, התעוררה בקרבי כמעט-השתוקקות להבין את הטכניקה הזו כמכוונת. כאילו הרוגע, האלמנטאריות בה נזרק פריט נוסף לקלחת אפר הנשרפים, כאילו הפשטות בה מתוארת מחלת הנפש של אלקה, משמשים את הכותב על מנת ליצור זעם תת-קרקעי.

גם דרך הטכניקה הזו מנצנצים כמה רגעים מרגשים מאד. איזה לב אינו נחמץ מול אם המגלה כי בנה נרצח בשל גחמת מפקד נאצי, ומול אותה אם אשר, בחלוף השנים, מחזיקה לראשונה את נכדה? ועם זאת – אין ברגעים אלו עוצמה מספקת.

אף שיש בסיום הספר החלטה יוצאת דופן במורכבותה, אין בו הגשמה של הדברים הרוחשים מתחת לפני השטח. כמו חייה של אלקה, הספר הוא הבטחה שלא מומשה, והוא נותר כעוד כותר על נושא סבוך ומאיים, שאפשר לקרא בו, בעיקר עבור מי שלהוט אחר הנושא, אך אינו מצליח לגעת בליבה של הסוגיה.

"תמונות חתונה", גיל אילוטוביץ (עם עובד)